אני מסונוור.
מנורת רחוב צורבת את עיני. אני מסיט את מבטי ומכוון את הפוקוס
ואת מכסה העדשה. הכל חשוך.
היתושים, העשים ושאר יבחושים שסובבים את מנורות הרחוב רק מחכים
להישרף ולצנוח במהירות מלאת הנאה, סיפוק ואדרנלין.
אין עוד נפש חיה. כולם מבועתים ומפוחדים מאור הלבנה המאיים.
פוחדים שיתפסו משוטטים ב-2 בלילה. פוחדים שישפטו על ידי הירח.

זהו ליל ירח מלא ואני לא יכול שלא להפנות את מבטי אליו. כדור
עגול וזוהר מבצבץ מתוך אותו ים שחור הממלא את האישון. סביבו
קטיפה ירוקה מלטפת בגוונים כחולים מרצדים. הכל בתוך פנים
עצומות שחגות מעלי.
ואני מועד. בקושי מצליח לקום. אין מי שיעזור לי. אין אף אחד,
רק המכשולים. אני משתדל ללכת תוך צפייה עצובה אל הלבנה. מנסה
להתקדם לאנשהוא. אבל הצעדים כבדים ועקומים ונרתעים מכל פסיעה.
ורגלי מנסות למצוא דרכים עוקפות. הן עוקבות אחר האלכוהול הנודף
ממני.

אני עוצר ונעמד באור הזרקור אך אני עדיין בצללים, מחפש מחבוא,
מקום אליו אוכל להזדחל בשקט. מבלי שהכבישים הריקים, תחנות
האוטובוס או היבחושים הדוממים ישפטו אותי.
אני מוריד את מעילי וזורק אותו אל סמטה אפלה והוא מתעופף
ומתנפנף הרחק אל תוך הסמטה הארוכה עד שוילונות שחורים מערפלים
ומעלימים אותו.

קר לי. אני מביט אל הירח למצוא חום, אהדה, עדינות, סימפטיה
ואמפטיה. מבלי לקבל תשובה אני מרכין ראשי בתבוסה. המנורות
סביבי מתחילות לזהור ולהסתובב במהירות מסחררת. דקירות ודחיפות
מכל צד.
אני רץ, מנסה לברוח מ-39% טירוף בטעם פירות יער.
אני מגיע לדירה ומשליך את עצמי על הספה.
אני לוקח כמה כדורים. לא הרבה. רק מספיק בשביל לכווץ את
השרירים, רק בשביל להאיץ את זרימת הדם.
.
אני מרגיש איך הלב שלי מתחיל לשחק עם עצמו. הוא מאיץ, משחק
איתי. אני מנסה להתחרות בו בעזרת ראותי ושואף להשיגו. הוא מאט.
ראותי מאטות.
אני נרדם.

                                     

אני מתעורר בזיעה קרה ומביט לימיני.
אני קם לאיטי בדממה לילית ורוכן מעליה. אני מביט בפניה, עיניה
עצומות עכשיו. מדמיין אותן, ירוקות, נגועות בכחול.
אני מנשק אותה רכות על הלחי, מסיט את שיערה ולוחש:
"רק אל תעזבי אותי לעולם..."