מתחת לצוקים עמדה מכונת בינגו, הנקישות שלה מהדהדות בסביבה
כולה.

24, אמרתי. 24, חזר ואמר ההד.

חיכיתי שקולות המלמול של מאות האנשים שהתקבצו מולי, מחזיקים
בכרטיסים שחולקו מראש במקומון, ידעכו. הפעלתי שוב את המכונה.
הקליקים התפזרו מעל הראשים הדוממים בגלים. פעם קליק מקורי, פעם
קליק משוחזר.

הרמתי את כדור הפלסטיק, מילמלתי את המספר, והקשבתי לקולי
המשוכפל חוזר ומכריז: 46.

שוב גל של קולות מלמול. 25 דקות בתוך המשחק, ועוד לא היתה
זכייה. אם לא תהיה אחת בחמש הדקות הקרובות, אני אפרוש.

קליק בא וקליק חוזר. קליק בא וקליק חוזר. קליק בא וקליק חוזר.
מי חשב על המקום המטופש הזה? מי חשב על בינגו? יכולתי להאשים
רק את עצמי. לא הייתי צריך להסכים.

66 לחשתי. 66 לחש ההד. הם לא שמעו. רק אני שמעתי את הלחש חוזר
מהצוקים.

66 אמרתי בקול רם, ומסביבי נשבר הקול שלי לרסיסים כמו גל על
החוף.

המלמול הלך והתגבר מסביבי.

קליק בא וקליק חוזר קליק בא וקליק חוזר. אני לא יכול יותר.

את המספר הבא צעקתי בקול רם. קולי המשוחזר והמוגבר הרעיד את
השולחן והמכונה. מלמול מסביב. אנשים מולי משווים את הכרטיסים
שלהם.

קליק. קליק. קליק. קל-. 17.

בינגו!

כאיש אחד קם ההמון מולי ושטף אותי בצעקות. בינגו לכולם. כולם
מאושרים. כולם כועסים. הצעקות עברו אותי ופגעו בבסיס הצוק,
חוזרות אלי מאחור ומטלטלות אותי קדימה.

קליק. קליק. קליק. הטחתי את מכונת הבינגו ברצפה. הקולות ממול
התגברו, שוטפים אותי שוב ופוגעים בבסיס הצוק. הסתובבתי על
מקומי, מביט באימה באבנים הנופלות משפת הצוק. זעקת האימה שלי
נקברה כשהצוק קרס קדימה. של מי היה הרעיון?