שילמתי לבחור עם הכנפיים שלושים ושמונה שקלים עבור הכרטיס,
ונכנסתי. נורא יקר עבור סרט, אני יודע, אבל כנראה שככה זה
בחיים.
'וואו, בחיים לא ראיתי אולם קולנוע כל כך עצום!' חשבתי לעצמי
בהתפעלות. ממש בכיתי מרוב התרגשות! זה היה אולם מיוחד במינו.
מלבד לגודלו האימתני, היו מפוזרים באולם מסכים שונים ומשונים
בכל מקום ומכל הכיוונים. לאן שלא הסתכלתי, ניצב מסך כלשהו מול
עיניי, ובכל מסך שכזה הוקרן סרט אחר! בהתחלה ראיתי קצת מטושטש,
אבל סדרן עם כנפיים חילק לי זוג משקפיים, מהסוג הזה שנותן לך
תחושה של תלת-מימד וריאליסטיות. שמח וטוב לבב, הלכתי להסתובב
לי בקלילות בין המסכים.
הסרט הראשון שראיתי ישר לאחר שנכנסתי לאולם היה משהו עם רופאים
ועם אישה עייפה ושמחה. לא קלטתי בדיוק את העלילה, אבל לפחות
משקפי התלת-מימד עבדו נהדר - הרגשתי שאני ממש בתוך הסרט!
מאז לא יצאתי החוצה, ואני כאן כבר כמה עשרות שנים. חי על
פופקורן ומסתובב לי בין המסכים, משקיף מהצד על סיפורים
ועלילות. לפעמים צץ כנגדי איזה סרט אימה מפחיד, והמשקפיים
עושות אותו כל כך אמיתי. אני כבר מתחיל לרעוד ולהזיע. אבל שניה
לאחר מכן, אני נזכר שזה רק סרט, שאני בכלל משקיף עליו מבחוץ,
שהדם הוא רק קטשופ, שאני יכול לעבור למסך הבא מתי שרק ארצה.
אבל בדרך כלל אני בכלל לא רוצה לעבור למסך הבא, כי לאחר שאני
נזכר, כל סרט אימה מעלה ניחוחות של קומדיה...
באמת שעבדתי קשה עבור שלושים ושמונה השקלים של הכרטיס. הייתי
עובד בפרך תמורת שכר שבקושי מגרד את המינימום מלמטה. אבל זה
היה לפני שעברתי בדלת, לעולם, לאולם. שלושים ושמונה שקלים עבור
סרט, במטבעות של עשרות אגרות שילמתי, עם אגלי הזיעה שלי טבועים
עליהם.
שווה כל גרוש. |