למגי'ק, כלב שהיה יכול להתחרות באנושיות של כמה אנשים שאני
מכיר וליובל זהבי על שלימדו אותי שמראה עיניים יכול להטעות.

"החברה שלך היא לא בנאדם נורמלי, היא מכונת הרג מהונדסת
גנטית"

קולונל ליידקר בסדרת הטלוויזיה "מלאך שחור"


פרולוג - אוגוסט 2009
המסעדה הקטנה בנתניה לא הייתה הומה. למען האמת, מלבד שמעון,
היו רק עוד שני שולחנות שאכלסו יושבים. לשמעון זה לא שינה
כלום. הוא היה מרוכז בסטייק שמנוני למדי. "חמישה כבר" שמעון
נרעד כשחשב, "חמישה! מי יהיה הבא?". הוא לא אהב לחשוב שהוא
עשוי להיות המטרה הבאה. חמישה אנשים מהפרוייקט כבר מתו מוות
אלים. "למה?" תהה. הוא לא ידע. איש לא ידע. הוא ניסה לחשוב על
דברים אחרים אבל לא הצליח. טעמו של הסטייק היה לאפר בפיו.
שמעון שילם את החשבון ויצא. נתניה נראתה קודרת למדי. שמעון פנה
אל ביתו. המפתח הסתובב והוא נכנס לביתו. איש לא ידע לעולם איך
שמעון קפץ בבהלה. אבל הייתה לו סיבה טובה. הם היו שלושה, שני
גברים ואישה לבושים באופן זהה. חולצה שחורה שכנראה הייתה עשויה
משי ומכנסיים שחורים מאותו חומר. משקפי שמש כהים הצלו על
עיניהם. נעליים שחורות גבוהות השלימו את התמונה הקודרת. על
זרועו השמאלית החשופה של הגבר המוביל היה אפשר להבחין בקעקוע
לא שכיח. שלושת האנשים לא אמרו מילה. הם לא נזקקו לשום מילים.
שמעון בהה אל קנה משתיק-קול של אקדח ולחש, "לא". זו הייתה
המילה האחרונה שאמר בחייו. שמעון בן-זימן נפל מת מירייה בודדת
בראשו, מטווח אפס. שלושת הרוצחים הלבושים שחורים פנו החוצה בלי
השתהות ונעלמו. למשטרה לא היה שום קצה חוט, כרגיל.

פרוייקט PTWPM

אוגוסט 2009
"אהוד," הקול היה עייף. "כן דן?" שאלתי. "עוד עשר דקות, אני
רוצה אתכם אצלי," מפקד יחידה קרבית גרביל היה ממש מותש כנראה.
"אין בעיה, נהיה שם" אמרתי. מחשבה אחת פשוטה הייתה כל מה
שנזקקתי לו. אחרי חצי דקה בערך היא נכנסה, על פניה מבט מסוקרן.
"עייף?" עינת שרי ידעה בדיוק מה חשבתי, "דן נשמע עייף? אתה
בטוח שזה לא-" היא העיפה מבט מסביב וסגרה את פיה. "אני לא בטוח
בכלום, אגוזי," אמרתי לה, "רק בזה שיש צרות". "תמיד יש צרות!"
שלומי נכנס בהצהרה מפוצצת. "צעיר," עניתי, "לצוות שלוש תמיד יש
צרות! הצרות רודפות אותנו!". "מיגי" עינת הצרה את עיניה,
"שתוק! לפעמים אני מתחילה לחשוב שאתה מדבר יותר מדי!". חייכתי
אליה. "יש לנו שתי דקות להגיע אל דן, בואו נזוז" אמרתי. עינת
תלתה בי מבט שאמר, "מיגי, תשתדל לא לעשות צרות". אני לא עושה
צרות אף פעם. אני רק מושך אותן בקצב האש של וולקן שש-קנים.
לפחות ככה אני מרגיש. "4000 קליעים לדקה זה לא קצת מוגזם?"
עינת חייכה אלי. לפחות היא לא אמרה את זה בקול. מספיק צרות כבר
קרו בגלל הקשר המוזר שיש בין המחשבות שלנו. "מיגי, אל תחשוב
בכזה ווליום" המבט היה מתגרה, "קום ונלך". קמתי והלכנו.

חדר מבצעים לא היה מקום שמח מעולם. היום הוא נראה עוד יותר
אפרורי. דן סימן לנו להיכנס למשרדו בתנועת יד קלה. נכנסנו בחשש
מה. "אל תעשה את זה" עינת התרתה בי במחשבתה. "את מה?" שאלתי
באותה דרך. "אל תשפשף את המיג שלך. זה סימן ברור למתח". אפילו
לא הבחנתי שידי משפשפת את הקעקוע על כתף שמאל שלי, מיג 29 בן
תשע שנים. "תורידו עוד אחד מהרשימה" דן לא ראה שום צורך בהקדמה
מיותרת. "מה?" שאלתי בתדהמה. "מי??" הוסיפה עינת. "פרופסור
שמעון בן-זימן. הוא ייקבר היום". "כמה שמות כבר נשארו ברשימה?"
שאלה עינת בקול. "חמישה" ענה דן, "חמישה שזקוקים להגנה יותר
טובה". "היה יכול להיות יותר גרוע" אמרתי ברציונליות
לא-אופיינית, "אם הפרוייקט לא היה נסגר". "למה בכלל סגרו
אותו?" הוסיף שלומי, "חשבתי שהם היו קרובים לפריצת דרך אדירה".
"שמעת לא נכון" דן לא היה צריך להוסיף מילה. הוא בעצם אמר,
"תשכחו ששמעתם משהו על הפרוייקט הזה". "שמעתי לא נכון על מה?"
שלומי העמיד פני מטומטם. דן חייך בעייפות. "אני רוצה שתתחילו
לעבוד על זה" אמר. "אנחנו?" שאלתי בהפתעה. "אני יכולה לתת לך
אלף סיבות טובות לא לתת לנו את העבודה" הוסיפה עינת. "תני לי
אחת" ביקש דן. עינת השתהתה לשבריר שנייה לפני שאמרה, "אנחנו
חיילים. אנחנו לוחמים שמבצעים משימות מיוחדות. אנחנו האנשים
שכל אדם ישמח לשלוח נגד אויביו הגדולים ביותר בלי חשש לכישלון.
אנחנו יחידת עילית של צה"ל, לא שוטרים". "מצטער," דן נד בראשו,
"אני לא בוחר לכם את המשימות. חוץ מזה, סאדאם חוסיין כבר לא
בעסק. לאן אתם רוצים שאשלח אתכם?". "מה דעתך על חופשה ארוכה
בבאהאמס?" שאלתי בחיוך. "או על מלון-החלל?" הוסיפה עינת. "אפשר
לראות את ניו-יורק באופק?" שאל שלומי. "אני שולח אתכם לנתניה"
דן חייך עוד פעם. "כמה זמן לא ישנת?" חשבתי, "אתה הרוג
מעייפות". "חשבתי שדיברנו על ניו-יורק," שלומי ניסה להמשיך את
הבדיחה. "קודם כל נעבור את נתניה" אמר דן. "מה פרופיל המשימה?"
שאלתי. "אבטחת אישים" ענה דן. "תודה על לא דבר" חשבתי. הפעם
האחרונה שתקעו אותנו באבטחת אישים נגמרה במנוסה לילית לכיוון
חוף ים וצוללת. המשימה ההיא הסתיימה בהצלחה אבל לא הייתה רחוקה
מלהפוך לכישלון צורב. "זה מה שאתם צריכים לעשות," דן החל
להסביר.

מי שהמציא את השם נתניה כנראה לא חשב על ראשי התיבות האפשריים.
"נשמה תזמיני ניידת, יש הרוגים".שישה אנשים מתו. חמישה נשארו.
לאיש אין קצה חוט. חבורה של רוצחים מסתובבת ומחפשת חבורה של
מדענים. המפקד שלי נראה הרוג מעייפות. מצבנו נואש. תעבירו אלי
את הפופקורן בבקשה.

המשימה שלנו לא הייתה קלה. רשימת המדענים הלכה וקטנה, אבל
עדיין היו מספיק מטרות כדי להפוך אבטחה לבעיה קשה. ובכלל, היו
לנו הסיבות האישיות שלנו להתנגד למשימה כזאת. אבל בכל זאת,
התמקמנו בדירה של אותו פרופסור לגנטיקה והתכוננו למשימה לא
קלה. "יש בזה קצת ניגוד אינטרסים, לא?" שלומי נד בראשו, "אנחנו
הרי-" הדלת הנפתחת קטעה אותו. הוצגנו בפני פרופסור ארז רונן.
האיש היה כמעט בגובה זהה לשלי, בעל עיניים נוצצות ומבע מפוחד.
שחררנו את השוטר שאבטח אותו. "עכשיו תצטרך לענות על כמה
שאלות," אמרתי בחביבות מזויפת. אני לא מת על גנטיקאים. השאלות
הרגילות היו הראשונות שהוצגו. לא, הוא לא שמע על אף אדם עם
כוונות לא טובות לגבי הפרוייקט. לא, הוא לא מצליח לחשוב על
מישהו שמכיר את הפרוייקט והוא נגד זה. לא, אין לו אויבים עד
כמה שידוע לו. אחר-כך החלטתי לירות לכיוון אחר. "הצלחתם עם
הפרוייקט?" שאלתי, מתעלם מעיניו הפעורות, "הצלחתם ליצר כאלה?".
"לא," הוא אמר באופן מהוסס למדי, "היינו קרובים למצוא את
הנוסחה אבל... משהו קרה וסגרו אותנו". "מה קרה?" שאלתי אותו,
"שתדע לך שהסיווג שלי הוא גבוה מאוד. אתה יכול לספר לי".
"חשבנו שכבר הצלחנו. הניסויים הראו הצלחה אבל משהו השתבש בדרך.
אני עדיין לא יודע מה". "כמובן," חשבתי אל עינת, "ככה זה תמיד
קורה. בסרטים בכל אופן".

ספטמבר 2008
פרופסור בן-זימן הזריק את הסם המרדים אל זרועו של אחד הגברים.
"כשתתעורר, אתה תהיה אחרי זה" הוא אמר, "יכול להיות שתרגיש קצת
מסוחרר. אבל אין צורך לדאוג". הגבר הנהן והניח את ראשו. על
המיטה לידו, האישה קרצה אליו בחיוך. הוא חייך בחזרה ושמעון
בן-זימן חשב לעצמו, "כמעט כאילו יש להם טלפתיה". הוא נפנה
להפעיל את המכונה שתשנה את שלושת הלוחמים לנצח. הוא העריץ את
האומץ שנדרש מהם כדי להתנדב לפרוייקט הזה. איך הסביר לו אחד
הגברים, זה עם הקעקוע שגרם לשמעון לחשוב שהוא כנראה טייס. "לא
צריך לפחד. כל אחד בסוף מת. אני שונא מטרות קלות" הוסיף אחרי
שפרופסור ברקוביץ' התרה שזה לא יהיה קל. הגבר הזה יהיה בסדר,
קיווה שמעון והצטער שלא שאל לשמו. עניין של סודיות. האנשים
קיבלו שמות מוזרים. הגבר שכנראה היה הבכיר ביניהם קרא לעצמו
מ', האישה א', הגבר השני השתמש ב-צ'. פשוט ככה. שמעון הציץ
בשעונו ואז נד בראשו. יש להם עבודה לעשות.

אוגוסט 2009
"כלום" פרופסור רונן נד בראשו. "אם לדבר בכנות, הם היו מכוסי
פנים רוב הזמן. בן זימן, פרבר וברקוביץ' היו היחידים שראו את
הפנים שלהם". "ושלושתם כבר לא בחיים" ציינתי בקול נמוך, "זין
רציני!". "זה לא יהיה קל," עינת חייכה אלי. חייכתי בחזרה,
מוסיף קריצה מיודעת. "אני שונא מטרות קלות" חשבתי אליה.
"אגוזי," אמרתי בקול, "את משמרת ראשונה. צעיר, אתה שני. אני
אהיה משמרת שלישית". "חיובי, מיגי," עינת הייתה הראשונה לענות.
"אין בעיה".

נובמבר 2008
הפעם הראשונה שדוקטור אליקים פרבר הבחין שמשהו לא בסדר הייתה
אחרי ארוחת הצהריים. זה היה צ' שהחל להתנהג מוזר. הוא בחן את
נשקו, אקדח של סמית' אנד ווסון, ואז כיוון למטרה. זה היה מה
שהוא אמור היה לעשות. אבל הוא היה אמור לירות באיש-מטרה עשוי
קרטון, לא באנפת בקר תועה. דוקטור פרבר הבחין לבסוף בעובדה
שצ', מ' וא' היו שלישיה מוזרה. למ' היה הנוהג המוזר לנהום
כשהציעו לו משהו בארוחה ("העובדה שאני לא מכיר בקיומה של קערת
גפילטע-פיש לא אומר שאני לא שם לב אליה"). א' לעומת זאת הייתה
בעלת חולשה לשוקולדים, בייחוד כאלה של חברת 'עלית' ("גם אתה
לוקח פסק זמן בשביל קצת כיף כף עם אשתך המקופלת, לא?") . צ'
נהג לדבר אל עצמו כשחשב שאיש לא שומע ("סתום ת'פה ותן להקשיב
לטלוויזיה" צעק פעם על הקיר). דוקטור פרבר הניח שהשינויים
ששלושת האנשים עברו היו קשים עד כדי עומס יתר על מערכות
הנוירונים בגזע המוח. או במילים פשוטות, הוא חשב שהם השתגעו עד
העצם. הוא העלה את זה באחת הפגישות של הסגל. שלושת
עכברי-המעבדה-האנושיים לא היו נוכחים וטוב שכך. כולם ידעו שיש
בעיה קשה. כולם ידעו שצריך לבטל הכל. כולם ידעו שצריך להרדים
את שלושת האנשים לנצח ואז לסגור את הפרוייקט. איש לא ידע שבחדר
יש האזנה שמגיעה אל שלושת האנשים.

ספטמבר 2009
"בכלל," דן נד אלי בראשו, "איך אתה יודע כל כך הרבה על זה?".
"הגיע הזמן שמישהו ישאל את השאלה הזאת" חשבתי. "אינטרנט,"
אמרתי, "אם לא ידעת שאני פורץ מחשבים חובב בזמני החופשי אז אני
המום". "חובב?" דן עיווה את פניו. "הגעתי לזה במקרה," אמרתי.
ידעתי שהוא לא יעשה כלום עם החשד שפרצתי למחשב צה"לי מסווג. זה
מסוג הדברים שמחליקים הצידה כשמדובר באנשים כמוני. "במקרה הגעת
לדיווח על פרוייקט של יצירת חיילי-על בהנדסה גנטית?" דן זקר
גבה. "רוב מה שאמרתי היה ניחושים מלומדים ומסקנות," עניתי,
"והרבה קריאה של חומר בנושא הנדסה גנטית. אתה יודע שאני לא
טיפש". "ואני גם יודע שעוד אחד הלך לעזאזל" הוא ענה. "אנחנו לא
יכולים לשמור על כולם בבת אחת, אלא אם אתה שם אותם ביחד.
פרופסור רונן עדיין בחיים" עניתי. "ואתם לא ראיתם את הבית כבר
שלושה שבועות," הוא ציין. "אנחנו נסתדר," אמרתי, "אנחנו לא
ילדים קטנים, לא?". דן רק חייך חיוך עייף. "הוא נראה יותר
ויותר גרוע" חשבתי. "מה קרה?" עיניו הכחולות ראו היטב את מה
שקורה סביבו. "השאלה היא," עניתי בעזות מצח, "מה קורה איתך?".
הוא נאנח. "לעיניך בלבד," אמר וזרק אלי תיק רפואי. בחנתי את
התיק והתאמצתי לא לשרוק בהשתאות. דן היה חולה במחלת
ניוון-שרירים סופנית. "אני לא אשאר פה עוד הרבה זמן, אתה
יודע," הוא חייך בעצב, "נתתי המלצה שאתה תהיה זה שיחליף אותי".
"אני-" המילים נתקעו בגרוני. שיניתי את המשפט, כחכחתי בגרוני
ואמרתי, "אני מבקש רשות לעזוב". "חיובי," דן פטר אותי בתנועה
עייפה של ידו.

מרץ 2009
דוקטור אורנשטיין לא ידע לעולם מה קרה. למחרת הפגישה בה הוחלט
לסגור את הפרוייקט, נעלמו שלושת לוחמי-העל כאילו בלעה אותם
האדמה. ואיש לא ידע איך ולאן. הזמן עבר, הפרוייקט נסגר, ושלושת
הלוחמים לא נמצאו. דוקטור אריאל אורנשטיין, שיהיה הראשון מבין
שורת המדענים שימצאו את עצמם מתים מירייה בודדה בראש זיהה אותם
ברגע שנכנסו. לא רבים האנשים שנושאים סימנים מזהים דומים על
גופם. וגובהו של מ', זכר אורנשטיין, תאם את גובהו של פרופסור
רונן כמעט בדיוק. והקעקוע כמובן. אבל דוקטור אורנשטיין לעולם
לא יזכה לספר את הסיפור הזה. כדור בקוטר 0.44 חלול-חוד מטווח
של עשרים סנטימטרים ישר בין העיניים סיים את חייו.

ספטמבר 2009
"אתה באמת חושב ששלישיה של מטורפים עם יכולות משופרות הולכת
ורוצחת את החבר'ה של הפרוייקט?" שאלתי, מחניק עווית של כעס.
"כן," עיניו של פרופסור רונן חגו במקומם. שפשפתי את כתפי
השמאלית בהיסח דעת. "אבל למה?" שאלתי. "אני לא יודע. אני לא
חושב שהם ידעו שהולכים להרדים אותם". "מילה קלה בשביל להרוג
אותם" אמרתי, מחניק את זעמי, "למה הם ברחו אם הם לא ידעו?".
"אתה-" הוא נשנק לפתע. "מה?" שאלתי. הוא הצביע לכיוון כתף
שמאלי. או כך חשבתי.

"אחד לכולם" עינת צעקה. שלפתי אקדח וצעקתי, "כולם לאחד!".

ספטמבר 2009
שלושת הלוחמים בשחור ידעו בדיוק מה הולך אצל פרופסור רונן. הם
ידעו איך לטפל בעניין. זו תהיה מטרה קלה. מ' ציין שנית שהוא
שונא מטרות קלות.

ספטמבר 2009
כיוונתי את האקדח הדרוך ולחצתי על ההדק. באיטיות אין סופית
שמעתי את קול הרעם כאשר הקליע נורה. ציינתי בסיפוק שהוא פגע.
ציינתי בחוסר סיפוק שהוא לא השפיע. הבגד השחור של האיש המוביל
אפילו לא נשרט. "מפל!" צעקתי. משי-פלדה הינה טכנולוגיה חדשה
יחסית שמתבססת על יצור חוטי משי חזקים מפלדה בדומה לקור המרכזי
ברשתות של עכבישים. באיטיות, כמעט בעצלנות, כיוון המוביל אקדח
אל ראשי. ישנם רגעים בחייו של אדם שבהם הוא מודע לכך שסיכוייו
לחיות קלושים. ברגעים כאלה, אדם נלחם בדרך כלל במלוא כוחו.
בשאגה שלא הייתה מביישת פנתרה קולומביאנית פצועה שמגנה על
גוריה כיוונתי את האקדח שנית. החולצות הגנו על החזה והבטן אך
הזרועות היו חשופות. הראש לא בא בחשבון כיוון שהנחתי שהמשקפיים
הכהים מהווים הגנה שווה לבגדי המשי-פלדה. סחטתי את ההדק. הקליע
חורר את זרועו הימנית של המוביל. הוא אפילו לא האט את הרמת
האקדח. "איך בשם גאלה הורגים את הדבר הזה?" צעקתי. "ככה!" עינת
הסתערה וסכין קומנדו ארוכה מסתחררת בידה. מיהרתי אחריה והבחנתי
ששלומי מגיע גם הוא. הפעם הם הופתעו. רק טיפשים מסתערים עם
סכינים לכיוון אנשים חמושים בנשק חם. טיפשים ומטורפים. שלחתי
סכין הטלה לכיוון גרונו של המוביל. הוא חמק ממנה במהירות שלא
הייתה מביישת נמייה. הגעתי לטווח ושילחתי בעיטה אדירה לכלייתו
הימנית. שום תגובה. "אוקיי חמודי" שלומי קיפץ בין מכותיו של
האיש האחורי בעוד עינת מפליאה את מכותיה בנקבה שבין הרוצחים
בשחור. "תקשיב לי טוב" אמרתי בעודי חומק מאגרוף שלוח, "מ' או
איך שלא קוראים לך" שילחתי בעיטה והוא חמק, "אתה פה בצד הלא
נכון של המתרס. בגלל זה אני עכשיו צריך לעשות משהו שאני לא
אוהב לעשות". שלחתי כמה אגרופים ימניים רצופים. הוא חמק מכולם.
אני לא מתייאש מהר. המשכתי לשלוח בו אגרופים ימניים, בעוד
שמאלי מוכנה להגן על גופי. הוא המשיך לחמוק. ברגע המתאים,
שילחתי בו אגרוף שמאלי מיד אחרי הימני. הוא חמק מהימני וחטף את
השמאלי לגרגרתו. "זו מכת מוות," זכרתי את קולו של המדריך
לנינג'טסו, "השתמשו בה רק אם תהיו מוכרחים". הייתי מוכרח. מ'
או איך שלא קראו לו התמוטט בקול שניקה נורא. לימיני, ראיתי את
שלומי מסתדר אם הבחור האחר. עינת לעומת זאת הייתה בצרה. האישה
תפסה אותה בחיבוק דוב קטלני. עינת נאבקה ללא הואיל. "אני בדרך
כלל לא מכה נשים," ציינתי באבירות, "אבל את הבאת את זה על
עצמך". הסתחררתי באוויר שילחתי בעיטה לשכמותיה. "את הולכת
הביתה בארון, חמודהל'ה" אמרתי לה כששחררה את עינת. עינת
התמוטטה על הרצפה. "בואי נראה מה את יכולה לתת," התגריתי. היא
לא ענתה אלא חסמה, כמעט באדישות, את מכותי הטובות ביותר. "מה
זה התלבושת? נשרת מהאקדמיה לזוועות על חוסר-טעם, נכון?" עלבתי
בה. היא פשוט חסמה את מכותי, אפילו לא תקפה. "את..." עינת
נשמעה חנוקה קמעה, "לא תראי את מחר". היא תפסה בשיערה הארוך של
הכלבה- סליחה, התכוונתי של האישה- ומשכה. ראשה של האישה נמתח.
היא בעטה אחורה ועינת התמוטטה שנית. אבל הדבר אפשר לי למצוא
פרצה קטנה אותה מיהרתי לנצל. ברכי פגשה בבטנה של האישה בקול
שריקה. היא התקפלה לשניה ואז זינקה עלי. לעולם לא אדע איך, אבל
היא תפסה אותי מאחורי, חיבקה אותי באותו חיבוק-דוב קטלני.
בנגיחה פראית אחורה, פגעתי באפה. אין תגובה. ובכן, ישנו מקום
שמקובל לפגוע בו אצל גברים אבל יספק אפקט דומה אצל נשים:
המפשעה. שלחתי את רגל ימין שלי קדימה ואז בתנופה אחורה. זה
עבד. חיבוק הדוב השתחרר ואני פניתי בלא שהות עם שני אגרופי
שלוחים קדימה בתנועה מקבילה. אגרוף שמאל הכה אותה במרכז החזה
בעוד שאגרוף ימין פגע קצת מתחת לצלעותיה התחתונות. היא התקפלה,
מתעוותת בניסיון נואש לנשום. מפרקת שבורה סיימה את הניסיונות
האלה. הסתערתי לעזרת שלומי לפני שהבחנתי שהאיש האחרון כבר שוכב
מת. "הוא נתן לי צ'אנס אז הוא קיבל עווית בצוואר" הסביר שלומי
בזמן שצנחתי על ברכיי ליד עינת. "מיגי," היא נאנקה, "אף פעם לא
שמחתי יותר לראות אותך". "אגוזי," עניתי, "שתקי ותני לי לבדוק
אותך". היא הייתה בסדר למעט חבלות קלות. היה לה מזל. שלומי
מישש את הברך הימנית שלו. "היה לו גוף קשה כמו בטון" הוא
התלונן בשקט. "יצאנו מזה," ציינתי בשקט. "בשלום" הוסיפה עינת
בטון עייף. "בלי שום נזק בלתי הפיך" אמר שלומי. "צוות שלוש
במהירות האור ללא רחם" ציינתי. "היכנע עכשיו קופיף בשחור או
שתיאלץ להתפחם" עינת שיחקה עם מצית של קריקט. הפשלתי את שרוולי
חולצתו של הגבר שהרגתי. על כתפו השמאלית התנוסס לו קעקוע של
כנפי טיס. "אתה כבר לא תטוס, חבוב" אמרתי לו, "ואני כבר זקן
מדי בשביל החרא הזה". האישה המתה החזיקה על גופה תעודת זהות.
"אידית הראל" עינת ציינה בסיפוק בלתי מוסתר. "מה איתה?" שאלתי
בתמיהה. "היא מתה" עינת חייכה. "אני רואה את זה" ציינתי. "אתה
לא מבין! היא מתה לפני כמה שנים בתאונת דרכים!" עינת חייכה את
החיוך הממזרי ששמרה רק לי, "אני זוכרת. הייתי אז בדרך לשימוע
אחרון בבג"ץ בקשר לשירות בסיירת אגוז. הייתה תאונה קשה על כביש
חוצה-ישראל. שלושה אנשים גמרו את החיים. מוני בר-נתן שהיה לפני
סיום קורס טיס, אידית הראל וצחי כהן. אני זרקתי אותם לפינה של
החדשות כשזכיתי בבג"ץ. אני מניחה שאנשים שכחו, אבל אני הרגשתי
אשמה. נלחמתי ללכת לאגוז בשביל למצוא מישהו שלא ידעתי אפילו את
שמו- אל תעשה פרצוף חמוץ, זה היה שווה - אבל הרגשתי כאילו
דרכתי על הגופות שלהם". "ואז גילית שהם לא מתו?" שלומי חייך.
"זה הקטע הכי מעניין. באותו לילה הייתה פריצה למכון לזיהוי
משפטי באבו-כביר. כמה גופות נעלמו. גם שלהם בין השאר. אין לי
מושג מה עשו איתם ואיך עשו את זה. אני מניחה שכבר לא נגלה את
זה. העניין הזה נסגר, אני מניחה". "איזה עניין?" שאלתי בחיוך
מתחכם, "על מה את מדברת?". "תהרוג אותי אם אני יודע" שלומי נד
בראשו. "אומממ. על מה דיברתי?" עינת גירדה את ראשה, "אה כן. יש
לנו שוטרים בדלת". "איך את יודעת?" נמאס לי כבר לשאול את השאלה
הזאת. "אתה כנראה מזדקן, מתחרש, חוטף סניליות וגם רואה יותר
מדי טלוויזיה" עינת צחקקה, "אני שמעתי את הסירנות מגיעות".
"ברור לך שנצטרך להסביר כמה דברים, לא?" פרופסור רונן התעשת
סופסוף. "להסביר מה?" שאלתי אותו, "שלושה אנשים פרצו אליך בזמן
שאנשי חוק נהנו מהסברים על גנוטיפ-פנוטיפ והתפלגות הפעמון.
אנשי החוק ניסו לפתור את זה בשלום אבל זה לא נגמר טוב. לא תמיד
מצליחים לתפוס את המבוקשים בחיים, לא? אל תדאג. מישהו כבר
יטייח את זה". "יטייח??" פרופסור רונן פער את פיו בתדהמה.
"תיזהר לא לבלוע זבובים. יטייחו את זה בדיוק כמו שטייחו דברים
אחרים. ברוך הבא למדינת ישראל של האלומיניום השלישי". "הוא
מתכוון למילניום" עינת נחפזה להסביר. "מה זה משנה? טיוח זה
טיוח גם אם מדובר בטיטאניום מועשר" אמרתי, "יטייחו את זה וזהו.
סמוך עלי שאני צודק".

אפילוג - ינואר 2010
כמובן שצדקתי. אף אחד כבר לא זוכר את הקטע הזה. ולמען האמת,
פרסום של החומר המסווג הזה עשוי להכניס אותי לצרות. אז הקורא
היקר צריך להבין שאני יכול לתת לו לקרוא את הסיפור בשמחה אבל
אז אצטרך להרוג אותו. בוחן פתע: מה האיום הכי גדול שאפשר
לתקוע לחייל קרבי ביחידה 'שחורה'?
1 - להושיב אותו מאחורי שולחן מלא ניירת
2 - לתת לו פיקוד על היחידה הנדונה
3 - לעשות ממנו איש מנהלה מחורבן
4 - כל התשובות ביחד

לקבור אדם שהיה קרוב אלי במשך זמן רב לעולם לא יעשה קל. סא"ל
דן ברוניה הובל בדרכו האחרונה ביום סגרירי למדי. על מצבתו
נחרתו המשפטים הבאים, "על שלושה דברים העולם עומד: כבוד, אומץ
ונאמנות. השלושה מתגלמים באדם אחד רק במקרים נדירים כמוך".

"מישהו צריך להחליף את דן," הטיעון הכל כך הגיוני והכל כך
מעצבן שכנע אותי, "ואתה הכי מתאים". נתנו לי פיקוד על יחידה
קרבית 'שחורה', הושיבו אותי מאחורי שולחן מלא ניירת ועשו ממני
איש מנהלה מחורבן. שגאלה תעזור לי, זה איום ונורא. אבל עשיתי
דברים קשים בעבר, אני שונא מטרות קלות, ושיזדיינו כולם אני
באמת מתחיל להזדקן. לך לשלום לוף, בוא בשלום המבורגר. ואולי
אני אקח כלב. תמיד רציתי רטריבר שחור.

סוף

אהוד גת

הערת המחברהתנצלות
אני רוצה להתנצל אם נכשלתי בניסוי הקטן שערכתי בסיפור זה.
הכתיבה שלי בהחלט יכולה להגיע לרמות גבוהות יותר, והסיפור היה
כתוב בצורה שאינה תואמת את סיפורי צוות-אש שלוש האחרים. סיפור
זה נכתב במטרה אחת ויחידה: לעבוד על הקורא. מקווה שהצלחתי
לגרום לכם לחשוב שצוות שלוש הפך את עורו ופנה אל הצד השני של
המתרס. אם כן, אחלה. אם לא, אני צריך לתת לקוראים שלי יותר
קרדיט ממה שאני נותן לעצמי. בנוסף, לאחר כמעט שנתיים שבהם ישב
הסיפור בתיקיית "מסמכים שאין לתת לאיש לקרוא אותם" החלטתי
שניתן לפרסם אותו בכל זאת, בתנאי שהקורא היקר יקבל בסוף הסיפור
את ההסבר ויבין שסיפור זה לא - בשום פנים ואופן לא - בהחלט לא
- אני חוזר שנית: לא! שייך לסיפורי מיגי ואגוזי ואין לכלול
אותו בסדרה או לנסות להתאים אותו ברצף של שאר הסיפורים. סיפור
זה לא מתאר באמת את מיגי ואגוזי אלא רק משתמש בדמויות הכל כך
מוכרות האלה כדי לאפשר מתיחה טובה יותר של הקורא.

אגב, שם הפרוייקט הוא ראשי תיבות
Playing Tricks With People's Minds
כלומר משחק עם דרכי החשיבה של אנשים.

אהוד גת  

28 ביוני - 2 ביולי 2001 (עם עריכה קטנה בעת ההוצאה המחודשת
בספטמבר 2003)