[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורן טיפוסי
/
תקופות האבן

הלכנו צפונה, לא מסתכלים על הדרך, מנווטים את צעדינו לפי
כוכב-עזריאלי המנצנץ כל חמש שניות בדיוק. מכוניות נוסעות מהר
בשוליים, מורחות פסי-אור אדומים וצהובים על גבי החושך. פורד
מתחלפת בפיאט, מיצובישי בפיג'ו. קשה לתפוס תמונת מצב עדכנית
ככה, כשהרחוב בונה את עצמו כל רגע מחדש. חוזרים מהצבא לכבוש את
הרכבת, ותל אביב מרגישה כמו ניווטים ברצועה.

אביחי נעצר ליד תיבת-פח אדומה עם כיתוב "אש" לבן. הוא גר כאן
פעם בשכונה, לפני שנים, כשהחטיבה עוד הייתה ביניים ולא גבעתי.
על התיבה זרוקות חפיסת "טיים" ריקה, פחית קולה משומשת וחתיכת
בטון קטנה המחוברת לשארית בלטה. אביחי מרים את פליטת הבטון -
מעין סלע צוקים המצוי בערים הגדולות - וקורא לנו להסתכל. "א.א
+ ב.ה = אהבה לנצח", הוא מראה לנו, שרידי טוש דהויים על האבן.
"זה מהתקופה שיצאתי עם אחת, בקי הורן. אהבה לנצח, גם כן.
מעניין אם היא עוד בכלל בחיים", אומר אביחי ונאנח.
תמיר מסתכל ואומר שגם הוא מכיר את הבלטה הזו. כשהוא ואחיו
הגדול היו בני שבע ותשע, הם כמעט לכדו פורץ בזכותה. משפחתו של
תמיר התגוררה בזמנו שלושה רחובות מכאן, בקומה השנייה, והדירה
הייתה בשיפוצים. יום אחד, שמעו תמיר ואחיו צעקות מבחוץ, יצאו
למרפסת, וראו גבר צעיר מתנשף בריצה היסטרית מתחת לבית. "פורץ!
פורץ!", קולה של גברת וינשטיין השכנה צרם מלמטה. הפורץ, כנראה
חובבן, לא ידע מה לעשות. רץ באמוק מצד לצד, התחבא לשניה
בשיחים, קפץ בחזרה, הסתכל בטירוף לכל הכיוונים. אחיו של תמיר
השתוקק להדגים אזרחות טובה, לכן ניגש במהירות לערמת בלטות
שנעקרו מהרצפה לצורך שיפוץ הסלון. הוא תפס מרצפת-דמוי-שיש אחת
בשתי ידיו, הניף מעל לראשו הקטן, והטיח אותה מהמרפסת לכיוון
הפורץ האומלל. הבלטה לא פגעה, אבל גם לא הייתה רחוקה מכך, למען
האמת. היא התנפצה ליד הכניסה למקלט של הבניין. כשאחיו של תמיר
הזדרז לשוב לפינה וטען את עצמו בבלטה נוספת, אמו בדיוק יצאה
מהשירותים וחטפה את המרצפת מידיו בתוכחה. בסוף, מר וינשטיין
ושאר השכנים לכדו את הגנב, וכלאו אותו בחדר האשפה עד שהגיעה
המשטרה. משפחתו של תמיר עברה כבר מזמן לבנימינה. גם שברי
הבלטה, זו שהתנפצה מתחת לבניין, התפזרו לאיטן עם השנים. "אבנים
שבורות בעיר, ושאר-שאריות אורבניות, הן חיות נודדות", אומר
תמיר. "זזות לאט אבל בטוח, כמו היבשות באוקיאנוס. בסופו של
דבר, תמיד יבוא ילד משועמם ויבעט באבן בדרכו הביתה מבית-הספר.
האבן תתגלגל מהבעיטה לכביש, ומכונית חולפת תעיף אותה כמה מטרים
קדימה. בשלב מסוים, אולי אפילו כעבור שנה, איזה שיכור ילך מכות
בסביבה, ירים את האבן ויזרוק אותה על השני. ככה הן נודדות.
תמיר אולי עבר לבנימינה במחי יום אחד, אבל לחפצים חסרי תכלית
לוקח הרבה יותר זמן רק כדי לעבור שלושה רחובות.    
אני מסדר את הנשק התלוי לי על הגב ובוחן את חתיכת המרצפת
המבוטנת. היא סדוקה, צהבהבה ומנוקדת בכל מיני קשקושים זולים.
"לא מכיר את הבלטה הזו. מעולם לא פגשתי אותה", אני אומר לתמיר
ואביחי. אביחי שקוע בהרהורים על בקי הורן ואינו מקשיב לי. תמיר
מקשיב ופורץ בצחוק גדול, אפילו שזה לא בריא לו, מאז שחטף אבן
בבטן בהיתקלות של חודש שעבר.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
לא מזיז לי שיש
לך חגורה שחורה
בקרטה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/07 1:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן טיפוסי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה