היינו במועדון, אני ואסיה שנינו לבושות שמלות שחורות עד
הקרסול, עונדות שרשרת כישוף שהיא אנחנו. ואמרתי לה:
"אסיה אני רואה אותו, מעיל  ארוך מעור שחור עבה שיער קצוץ
שחור עיניים כחולות עמוקות חיוך מיסתורי והוא יענוד שרשרת עם
המון כוח, אני ממש רואה אותו". היא הסתובבה אחורה ואני אחריה
לראות על מה היא מסתכלת, והנה הוא, בדיוק לפי התיאור שלי
ובדיוק כמו שראיתי אותו בראש עומד מטר ממני ושנינו המומות אני
כי, פאק הוא עומד לי מול העיניים ואני לא יודעת מה לעשות
והיא... לה היו שתי סיבות. האחת כי היא לא האמינה שכל כך
השתפרתי בהגדת עתידות והשנייה כי היא שמה עין על החבר שלו. לא
ידעתי מה להגיד אז ברוב טיפשותי אמרתי "אתה בדיוק כמו שתיארתי
אותך..." הוא נתן לי מבט כזה לא מבין אבל מחייך בכל זאת. חבר
שלו שאל אותנו אם אנחנו רוצות לבוא לשתות וודקה, אסיה ישר אמרה
כן. אני, אני אפילו לא שמעתי הייתי שקועה בעיניים, שקועה
בלהסתכל על כל כולו. שחור כולו, מעיל ארוך, נעליים כבדות
שחורות ובכל זאת מקרין כזה אור מעורבב עם כזה אופל מכושף, זה
מה שמשך אותי בו  ראיתי שגם הוא כמוני לא יכול לסבול את האור.
עוד טיפוס עם וילונות שחורים בחדר. אנחנו מתרבים ובמהירות...
בסוף אסיה העירה אותי מהחלום האמיתי הזה בהקיץ שלי.

הלכנו איתם לשתות וודקה הוא ביקש רשות להסתכל בתיק שלי, אמר
שלומדים הרבה על אדם ככה (זה היה המשפט השני בערך שהוא
אמר...). נתתי לו, הוא מצא תער ושאל אותי למה זה אז נתתי חיוך,
מה? הייתי אומרת לו שזה בשביל לעשות חתך קטן שיצא קצת דם שאני
אוכל ללקק כדי לא להשתמש בשיניים? ואז הוא מצא את קלפי הטארוט
שלי וביקש שאני אקרא לו בהם אז קראתי. ראיתי דברים שלא האמנתי.
זה היה מדהים הקלפים אמרו לו על האישה הבאה שהוא יהיה איתה והם
תיארו אותי במדויק. ברור שעידנתי את זה כדי שלא יחשוב שאני
מתחילה איתו דרכם. אסיה והחבר שלו קמו ונעלמו, אנחנו הלכנו
לחדר מדרגות כי האורות של העיר הפריעו בעיניים ישבנו שם
ודיברנו והמשכנו לדבר ואני חושבת לעצמי... מתי כבר אתה הולך
לעשות משהו?! והוא לא עשה כלום. דיברנו עד חמש בבוקר, זה אומר
חמש שעות בערך. הוא רשם את המספר שלי על היד ונסענו הביתה כל
אחד לדרכו.

יומיים אחרי זה הוא התקשר וביקש לראות אותי פגשתי אותו,
דיברנו. הוא נישק אותי, כושפתי. הוא החל לנשק את הצוואר שלי
הרמתי את הראש שלו נתתי לו נשיקה בצוואר ואז נשכתי. ראיתי אותו
מחייך הוא לא הפסיק אותי, נתן לי לינוק ממנו כמויות של דם ואני
מלאת סיפוק עם הרגשה מלאה כל כך... וואו! הרמתי את הראש
וחייכתי והוא חייך ואמר "סוף סוף מצאתי. אני לא מאמין שסוף סוף
הגעת" ואני רק מלקקת את הדם שלו מהשפתיים עוד טיפה נשארה על
הצוואר וגם אותה בלק מהיר. שמתי ראש על הדשא שישבנו עליו והוא
על הבטן שלי שתקנו, לא שתיקה מביכה שתיקה טובה של סיפוק, שנינו
שוכבים על הדשא באמצע העיר ההומה שנינו לבושים מעילי עור
שחורים עד הקרסוליים שנינו עונדים את השרשרת הכוחנית הזאת
שנינו שיער צבוע שחור ועיניים עמוקות מטביעות (מראה מפחיד
לראות שניים כאלה על הדשא בייחוד אם אתה עוד אחד מהאנשים
האפורים...) לבסוף שאלתי אותו "מה החלום שלך?" אז הוא אמר לי
שהוא רוצה לקנות טירה בהרי הקרפטים ברומניה לשים רמקולים
ענקיים ולשים כל היום את "קריידל אוף פילט" וככה לחיות את חיו
והוא אמר לי שזה גם אפשרי כי טירה שם עולה כמו דירה בתל אביב
אז שאלתי אותו אם אני יכולה להצטרף לחלום כי זה נראה די
מעניין... אז הוא הסכים שאני אכנס לו לחלום, שמחתי.

הסתכלתי בשעון ראיתי שכבר הרבה יותר מדי מאוחר ואני אמורה
להיות בבית אז אמרתי שלום מהיר בנשיקה חטופה והתחלתי לרוץ שאני
לא אפספס את האוטובוס ועוד הספקתי לשמוע אותו לוחש "בורחת כמו
סינדרלה..." ואז הוא צעק לכיווני "בדיוק כמו סינדרלה. יש לך
סוד רואים את זה ולא יקח לי הרבה זמן לגלות אותו..." זה היה
בערך המשפט השמיני שאמר לי מאז שנפגשנו. לא שהוא היה טיפוס
שתקן הוא פשוט לא דיבר הרבה וזה לא הפריע לי מהסיבה הפשוטה
שהבנתי מה הוא חושב ללא מילים ובגלל זה גם השתיקות של שנינו לא
היו מביכות. הייתה תקשורת קוסמית כזאת ביננו על ידי מבטים.

היינו זוג יפה, מדהים. אנשים סובבו ראשם אחרינו ברחוב לא בגלל
איך שנראנו אלא פשוט בגללנו אנחנו. הייתי באה אליו בימי שישי
בבוקר. ואף אחד לא צעק עלי לצאת ממאורת החושך שלי כמו בבית.
היה לי טוב שם חשוך וקריר. החברים שלו היו צוחקים עלינו
ואומרים לו "יופי מצאת עוד אחת כמוך אני כבר רואה את הטירה
החשוכה והילדים עם הניבים המחודדים... זוג עטלפים."
זה הצחיק אותי, באמת היינו זוג עטלפים, הסיבה המרכזית שהיינו
ביחד מעבר לכימיה המטורפת בינינו הייתה, אני חושבת, כי מעולם
אף אחד לא ביקש להדליק אור בחדר ואפילו לא חשבנו על לרדת לקנות
סיגריות כשיש אור בחוץ.
זה היה כמו סרט אימה עם עלילה, אבל לא במובן הרע. מצעי הסאטן
השחורים, הייתי ישנה בהם כמו תינוקת, והוילונות, גם הם עשויים
סאטן שחור עם ריקמה בצבע בורדו חזק. החדר הזה חרוט כל כך חזק
במוחי.וככה התנהלו החיים שלנו יפים אפלים ומאושרים והוא, הוא
עוד לא גילה את הסוד שלי.

הסוד שבגללו הפכתי למה שאני. שבגללו הפכתי למה שהוא אוהב בי.
הוא לא ידע את העבר שגרם לי לזה, ואני הייתי מאושרת כי השגתי
מה שרציתי, כי היה לי טוב, כי הוא היה כל כך כמוני. לא יודעת
מה היה בינינו, מצידי זאת לא היתה אהבה זאת היתה תשוקה שלא
מימשנו, קשר קוסמי אמיתי, כימיה מטורפת, הבנה מושלמת ללא
מילים. והוא הוא התחיל להתאהב בי כך אמרו לי הוא לא העיז לומר
זאת בעצמו.

ויום אחד, אחרי שהוא לא התקשר יומיים התקשרתי ושאלתי מה קורה,
אז הוא אמר שאני מטריפה אותו  והוא לא מסתדר עם זה. זה נגמר.
כל האוטופיה שלנו נעלמה כהרף עין. פתאום התנהגנו כמו שני בני
אדם ולא זוג עטלפים יותר. ודיברנו על זה הוא לא אמר לי את האמת
לגבי למה קשה לו איתי, שמעתי בקול שלו, ואמרתי לו "אתה משקר לי
אני יודעת שזה לא זה." והוא אמר לי "נכון, אבל אני לא יכול
להגיד לך" אז אמרתי שזה בסדר ואני לא צריכה לדעת למה וסיימתי
ב:"הייה שלום אהוב ומפירי שלי אל תדאג אנחנו עוד נתראה כשנריב
על המכרז בהרי הקרפטים ואתה עוד יום אחד גם תסביר את עצמך...
להתראות" הוא החזיר "היי שלום אהובתי אנהליזבתה" וניתקנו. (הוא
קרא לי אנהליזבתה וזה קרע אותי לגזרים. זהו שמה של אשתו האגדית
של דרקולה).

כמה ימים אחר כך חבר שלו בא אלי הביתה בהפתעה התיישב ואמר לי
"הוא לא יכול להתמודד עם זה שטוב לו כל כך. הוא לא רוצה לאהוב,
וכשהוא ראה מה קורה לו הוא חתך, כי הוא לא מאמין שהוא בכלל
יכול לאהוב. את יותר מדי בשבילו והוא מטומטם שלא לקח את זה,
אני לא יודע מה להגיד, פשוט חשבתי שכדאי שתדעי..." אמרתי תודה
רבה והוא הלך.
פתאום הרגשתי שוב חלק מהטימטום בבני אדם שנאתי את זה השיחות
האלה בינהם כמו שניהלתי עם החבר שלו. ואני, אני לא חלק מזה
בדרך כלל אבל לפעמים זה נכפה עליך
אני לא אנושית וטוב שכך אני גם לא רוצה להיות הבעיה שאני חיה
בינהם ואני לא יכולה יותר.

ואהובי העטלף, הוא לא גילה את הסוד שלי.
את הכישוף שבי. הכישוף שאני הוא.