- "ואם אני שולף אותו כאן ועכשיו, מה את עושה?"

אני משלבת רגליים באי נוחות, לא יכולה להסתכל עליו בעיניים.
הוא, מצידו, עוצר את הרכב, מכבה את האורות. שתיים לפנות בוקר,
ואנחנו חונים ליד חוף הים, אבל במקום הכי מטונף בעולם. אני
בטוחה שאם אני אסתכל מספיק, אני אצליח לאתר כמה עכברושים מתים.
ובטח גם כמה מתרוצצים בחופשיות.

- "אם עכשיו אני פותח את המכנסיים ומוציא אותו?"

אני רק יכולה להתפלל שהוא לא רואה עד כמה אני מסמיקה. אני
מסתכלת עליו בתקווה לזהות איזשהו ניצוץ של התבדחות. אף פעם לא
יכולתי לדעת אם הוא רציני או צוחק. יש לו את המבט הכי רציני
בעולם. אני נעה בעצבנות במושב שלי, שוקלת את המילים שלי מאוד
בקפדנות מצד אחד, ואת תחושת החמימות שמתפשטת לי בין הרגליים,
מצד שני. מה ינצח, המוח או הגוף?

- "שנינו יודעים ששום דבר לא יקרה".

אני יודעת מה אני מדברת. אני מדברת מתוך ניסיון. כמה פעמים
בעבר כבר היינו במצב של "עוד שנייה קורה משהו ובסוף כלום"?
ידיד שלי פעם אמר לי שאם גבר רוצה שמשהו יקרה, הוא גורם לו
לקרות. אדם חכם, ידיד שלי. כבר היינו כל כך קרובים, כל כך הרבה
פעמים, כל כך הרבה הזדמנויות שהוא יכול היה לנצל, וכלום. אז מה
המניע שהפעם הזו לא תהיה ככל האחרות? כל כך הרבה סיבות להאמין
ששום טוב לא יצא מכך, אז למה אני עדיין תוהה?

- "או כן או לא, תחליטי עכשיו".

הרדיו פועל, אבל אני לא שומעת כלום מלבד הקול שלו ומלבד
המחשבות שרצות בתוך הראש שלי. כמה ייחלתי לרגע הזה. כמה
דמיינתי איך היד שלו תלטף את הירך שלי, בעוד הוא רוכן לעברי
ואנחנו חולקים נשיקה מן הסרטים. לאחר מכן, היד שלו עולה לאט
לאט לכיוון הכפתור, ומשם ההמשך לא ברור. אבל אף פעם לא ככה, לא
בתוקפנות ובקורת רוח שכזו.

- "אני לא יכולה ככה פתאום לעשות משהו, זה לא אמור להיות
ככה".

זה אמור להיות רך ואינטימי ודיסקרטי ו... איך הוא יסתכל עליי
מחר, אם היום אני אגיד כן? הוא בכלל יגיד לי שלום? איך אני
אסתכל עליו בעיניים, כשאני יודעת שנכנעתי ליצרים שלי, אבל
שמעבר לכך לא יהיה בינינו אף פעם כלום? אני שווה יותר מזה,
מגיע לי יותר מאיזה חפוז במכונית, בחנייה מטונפת, עם מישהו שלא
מרגיש כלום כלפיי.

- "אז מה את אומרת? הזדמנות אחרונה".

גם ככה לא הולך להיות משהו. אני אגיד כן, ואז הוא יגיד שהוא
כבר לא רוצה, שחלף הרגע, ואני אשאר תלויה בין שמיים לארץ, כאשר
אני מייחלת לצנוח את הנפילה הגבוהה למותי. לא, אני לא אכנע,
אני אקח את הצעד האמיץ, הנבון והחכם ביותר.

- "לא".

אני מסתכלת בפניו, מנסה להבחין בתגובה מבין הצללים, אבל הפנים
שלו לגמרי אטומות. איך הייתי רוצה להיות בעלת יכולות טלפתיות.

- "את בטוחה?"
- "כן."
- "סופי?"
- "סופי".

הוא מדליק את האורות, מעביר להילוך ונוסע. אני לוקחת נשימה
עמוקה, מסתכלת מחוץ לחלון, מתענגת על הרוח שמבדרת לי את השיער.
אני מסובבת את הראש לכיוון שלו, הוא בוהה בכביש, ובטיפת האומץ
האחרונה שיש לי, אני פולטת:

- "גם אתה וגם אני יודעים שבחיים לא יהיה בינינו משהו".

הוא מסתכל עליי בדממה ואז מחייך.

- "כנראה שעכשיו לעולם לא תדעי..."

אני מסובבת את הראש לכיוון החלון. שתיים לפנות בוקר, נוסעים
במכונית על קו החוף, הרחוב שומם מאדם, הרדיו דולק, ואני מזמזמת
רקוויאם לחלום בהקיץ.