עוד יום (נוך אמול)

צפירת הקטר לא אמרה להם מאומה על מקומם. מזה שלושה ימים ולילות
שהם נעים על מסילת הרכבת, דחוסים בקרונות עמוסי ציוד וצידתם
היחידה מנות קרב. רק כאשר הרכבת עוצרת למלא את מכלי הקיטור
במים מורשים הם לצאת החוצה לצורכיהם.

חמישה יהודים, חמישה יהודים בין רבבות חיילים רוסיים, כולם
חיילי הצבא האדום. בעצם הם היו פרטיזנים שהצטרפו ב 1944 לצבא
האדום בקרבות מול הגרמנים בפולין.
פולין שוחררה אולם הם לא שוחררו והמשיכו להלחם בשורות הצבא
האדום ולהביס את הגרמנים.

קרון הרכבת הצפוף לא היה המקום המאוורר ביותר בערבות הרוסיות
בהם נעו.
למחנק לא הוסיפה המחורקה אותה עישן שמול, בכלל מי חשב בימים
אלו על אזורי עישון. יתרה מכך מי בכלל היה מעז להעיר לשמול אשר
היה הר אדם.
כל חבריו היהודים נקבצו סביבו יודעים כי כאן ימצאו בטחון. אמנם
חיילים בצבא האדום הם, אולם הפגנות אנטישמיות לא היו דבר יוצא
דופן.

הימים היו ימי ספטמבר, ניתן היה להרגיש את השינוי במזג האוויר
בעת שחלפו  על אדמות קזחסטן. הימים היו חמים והלילות צוננים.
אולם עם מעילי הצמר בקרון הצפוף לא הייתה בעיה בלילות אלא רק
בימים החמים. כך הבינו שהרכבת נוסעת דרומה. לאן כלל לא ידעו,
איש גם לא טרח לומר להם.

הרכבת המשיכה במסעה דרומה, חריקת גלגלי הברזל על המסילה ורעש
הקיטור לא אפשרו שיחה של ממש,  כבר כמה ימים שלא נלחמו,
והמנוחה שליוותה את הנסיעה הלא נוחה הזו דווקא הטיבה עימם.
אולם מלאי המזון הצטמצם, גודל המנות הלך וקטן והרעב החל
להציק.

אחרי חמישה ימים נעצרה הרכבת. איש לא הורשה לרדת מהקרונות.
ובעוד הקצינים הרוסיים על הרציף מתארגנים, חולף לו יהודי
וקורא:" יהודים, היום יום כיפור יהודים יומכיפר."
הביטו אחד על השני במבטי הבנה, הנה מגיע יום חשבון הנפש יום
הזיכרון למשפחות שהלכו וליקיריהם שנותרו אי שם, אם נותרו.

לאחר כשעה החלו לרדת מהקרונות. הובילו אותם לקרקסטין, ובדרכם
הם מביטים משתאים אל העיר היפיפייה.
מצאו את עצמם באולם מלא אדים מהבילים, סופסוף מקלחות, הצטופפו
יחד מנסים לחפות זה על זה בגופם על מנת למנוע את מבטי הגויים
ואת ההערות הבוטות או הצחוק הרם. כל אחד קיבל סבון בגודל זרת
והמקלחת קיבלה בעיניהם משמעות של טוהרה לפני יום הכיפור הקדוש,
תחושה מיוחדת אפפה אותם באותם רגעים של חשבון נפש אינטימי
במקלחת.
לאחר המקלחות התלבשו בבגדים נקיים והובלו אל אולם ענקי שהוכשר
לחדר האוכל ובו שולחנות מלבניים, כל שולחן לעשרה איש, התיישבו
חמישתם בצד אחד ובצד השני חמישה גויים. על השולחן מכל טוב:
דגים, קפוסטה, בשר חזיר ריחני, תפוחי אדמה, ושאר מיני מזון
משובח שלא חסר בארץ זו. בטח שלא חסר לפקודת הצבא האדום.
הגויים הושיטו ידיים והחלו לזלול תוך שהם מביטים ביהודים
הרעבים. הביטו חמשת היהודים זה אל זה, מישה אל גריק וגריק אל
יוסף ויוסף אל פייבל וכולם יחד אל שמול. הרעב לא הותיר ספק, הם
מביטים והגויים אוכלים.
ואז נותן בהם שמול מבט ואומר: " נו, נוך האמול , נצום מחר, מה
כבר יכול לקרות? "