"אנחנו כמות שאי אפשר לספור, יותר מהקיום, יותר מהזמן."
היא מחייכת אלייך ואתה מבין שהיא מאמינה בזה עכשיו, ולרגע אחד
זה גורם לך יותר צחוק מאשר סלידה.
"שניים הם לא מספר. ניסית למדוד חיבוק? אין טעם בעולם שישווה
לו." המיטה מאובקת. אתה שוקל למדוד את החיבוק בסימנים שאתם
משאירים. אתה מהנהן ורואה את האושר שלך משתקף בעדשות שלה,
שלא היו כל כך חומות עד שראית אותו שם.
"כמה אנחנו?"
"יותר מדי." אתה עונה בשקט והופך אותה לצד השני. עכשיו חולצה.
אחר כך נדבר על צבעים. נימת הקול הרצינית שלה מפריעה לך
להרגיש שובב כשהיא מתפשטת.
עכשיו היא מתקשרת כל יום. יש לך אותה בצליל מיוחד עם ציור של
לבבות. היא מדברת מתוק, נמרץ, לא מעיק. אתם אוהבים לשתות,
נוהגים לצאת. היא רוקדת יפה עד השלב שהיא מתחילה ליפול עלייך.
אתה צוחק שהיא שתתה יותר מדי, והיא עושה את הפרצוץ הנעלב.
בכלל, אתה אדם שצוחק.
יש לך מטענים רגשיים חסרי תועלת, ואתה יודע לנתב אותם
לליטופים. יש לך חשיבה חדה, צינית, לא מבולבלת.
אתה כנה עד כאב, ומעריך את שתי התכונות הללו גם יחד.
יש לך משפחה טובה שמקציבה לך חדר, מוזיקה קולנית ודלקן.
בראש השנה נסעת עם הבחורה שלך למדבר, נזכרת בליל-הסדר שעבר,
בטלפונים הקבועים מאבא, אמא והאחות הקטנה, והבנת פתאום שהפעם
הבאה שתלבש כיפה תהיה באיזה מאורע עצוב.
לא דיברתם על זה. לא על אחדות ולא על ניסיונות קטנים להשתייך.
ישנתם מחובקים, וניסית לצייר את המדבר משתקף מהעיניים שלה.
לא הצלחת.
היא כותבת עלייך שירים, ומפרסמת אותם באינטרנט.
היא אומרת שאתה משמח אותה, אבל השירים מציגים אותך כמין דמות
כהת חושים ועתירת אנרגיות. היא אומרת שזאת היא שמרגישה לא בנוח
לידך, אבל סומכת עלייך שתישאר.
אחרי כמה חיבוקים יורד עוד בד. כשאתם שוכבים אתה יודע שיש בה
אהבה, אולי הערצה אלייך, בזמן שהיא משרטטת כמויות לפסים,
כתמים, וצווחות. אתה אדם די שקט, באופן עקרוני.
מנומס. תמיד עונה לסלולרי, גם כשאתם באמצע. הסטיה הזאת מצחיקה
אותה. גם לה יש בעיות. היא תמיד מדברת על המדבר.
כשהיא מתקשרת אלייך היא תמיד שותקת.
לקח לך זמן להתרגל. כמה זמן? יותר מדי, היית עונה אם היא הייתה
שואלת. אבל היא ציינה הכל כמובן מאליו. אולי הכירה בך כאדם של
תשובות. יש בה האומץ לשאול, ובך יש אמת. בכל זאת אתה לא מצליח
לשכנע אותה ביופי שלה-עצמה. זה כל מה שניסית להבין, וכל מה
שהיא שואלת.
"שניים זה יותר מזמן. עבר ועתיד מתאחדים להווה, כמו אתה ואני
שנהיה ביחד. כאילו תמיד היינו. טבענו בים, צדנו בשמי-תכלת
שקופים. מה תיתן כדי שאהיה מאושרת?" את יפה, מלטף אותה ערומה,
את יפה.
היא כבדה, אבל לא במשקל. היא אמיתית, אבל לא בעולם שלך.
היא מדברת, אבל רק בשירים.
"אני על קצה המדבר. המקום שלי ושלך. אנחנו מחזיקים ידיים.
הבטחת לי שתאהב אותי לנצח." זה מה שכתבה, באינטרנט.
הבוקר כתבה. עכשיו היא מתקשרת. שותקת.
אתה שומע את הרוחות של המדבר חונקות את החברה שלך.
בולע רוק.
אתה מנסה להסתכל לה בעיניים, מרגיש את קצות האצבעות נעזבות,
כשמילים כמו "לפחות זה", "כל היופי שבעולם" ו"משיבון סלולרי"
מתבלבלות לך על הקצה של הלשון.
אוקטובר 03,
תודה לטל ולשאר מעוררי השראה שלא בידיעתם :) |