לפני כחצי שנה, אחרי שנפרדנו, רצית לחזור אליי. אני כבר יודעת
מה היתה הסיבה.. שיעמם לך. אז החלטתי לכתוב לך מכתב, ולהבהיר
לך שאני לא הבובה שלך ואתה לא יכול ככה להחליט מתי להיות איתי
ומתי לא, אני הקובעת. לא סיימתי לכתוב, וגם לא תיכננתי למסור
לך את המכתב בסיומו. לא זוכרת מה עלה בגורל הדפים ההם, אבל
כרגע הם לא בנמצא. אולי נשרפו, אולי נזרקו.
לפני כחודש, הופעת לי פתאום. רוח מהעבר. לא באת לסגור דלתות
וללבן עניינים. באת כי שיעמם לך. אתה בצבא כבר מספיק זמן ואין
לך מישהי, אז החלטת שה'בובה' שלך מוכנה לקבל אותך. ככה סתם,
ללא תנאים. נפגשנו, דיברנו, העלינו זכרונות, והשארתי דברים
באוויר. אף פעם לא רציתי באמת לחזור אליך. אנחנו כל-כך שונים,
אמונות שונות לגמרי. לכן סיימתי את זה. אתה חושב שזה לא כאב?
זה כאב שלוש פעמים. לך? אני בטוח שלך זה לא כאב אפילו שליש
פעם. לפחות דבר אחד אני מקווה להשיג מזה. אני מקווה שעכשיו
הבנת שבינינו זה נגמר סופית, אנחנו שורה אחת בהיסטוריה, לא
יותר.