מעל סערת אין חשק
ומתחת לאדמת אי רצון
במרחק של שניה מכאן,
אבל גם מכל מקום אחר.
חי האדם שלפני.
קטן ומסוקס
כשורש מאובן.

שחור כאביו הסלע
וכעוס כסבתו הלבה,
ממלמל הוא דברי נאצה
על זרעו של אויבו
האדם הראשון.

מילות רעל
נושרות עלינו משפתיו
כגשם חומצי,
ממיסות את שלוותנו.

מלמולי שגעון
צומחות
ממעמקיה הזועמים
של האדמה,
וחודרות לבשרנו ודמנו
ההופך ללבה רותחת
של זעם.

לא יזנח הוא נקמתו
האדם שלפני
שנאתו מזינה עצמה
יותר זמן מכפי שאף הוא
מסוגל לזכור.
אולי יום אחד
אם נפסיק להאכילה,
שנאתו,
כאש חסרת חמצן
תגווע.