בפעם האחרונה שעשינו אהבה חשבתי על מנהרות, ועל רכבות.
איך לרגע אחד הרכבת משתקשקת לחושך מוחלט, ואנחנו, זרים גמורים,
נדרשים לאמון מוחלט, בחושך, בסובבים אותנו. זה תמיד אחרת אחרי
המנהרה הראשונה. יש חיוך קטן, יש אור שמציף אותנו ואנחנו אסירי
תודה, יש מחשבה שנקטעה שעלינו לחבר חזרה. זה שלילת הראייה,
התנועה, שמשחררת אותנו מעצמנו ומהחשדות-מחשבות שלנו.
ככה עשינו אהבה. בחושך. מזיעים.
את לא חושבת על התחלות חדשות. אני לא חושב עלייך נעלמת לי.
וקיימת רק החתירה שלך קדימה ואחורה עלי, והתכווצויות הולכות
ונסגרות שלך עלי, אולי כואב לך, אולי את עומדת לגמור. את נאנקת
ונשנקת ואני משחרר מתוכי, מעמוק בפנים, צעקה ואת רוכבת עלי
לשיא שלך. אני כבר שם, מעולף על המסלול. זה היה טוב כמו
סקס-השלמה. אבל בלי הריב.
הקרע כבר היה שם, גם אם ראיתי אותו רק בדיעבד.
תחזרו ותקראו את מה שהתרחש שם שוב, אתם הייתם מבחינים בו?
לא סלחתי לעצמי זמן ממושך על שכמה רגעים אחרי כן רצתי החוצה
לתפוס אותך. לתפוס אותך.
כאילו שיכלתי. רצתי בצעדים גדולים, מפחידים וצעקתי את השם שלך.
דלתות נפתחו מאחורי.
כשחזרתי הן היו סגורות. בחוץ ירד גשם ואני הרגשתי כמו חתול
רטוב ובודד שנתקע בחוץ, למרות שתליית הבדים הרטובים, המקלחת
שאחרי, ניגוב הטיפות מהריצפה, כולן פעולות מכאניות שהתקבלו
בברכה והדירו אותך, לכמה רגעים, ממחשבותי.
עם אובדנך השלמתי בשני תהליכים משלימים: בניית מקדש קטן לך,
כולל תמונות ופרחים טריים שהוחלפו תדיר, ונרות שאהבת בגלל האור
הרומנטי שהן נתנו לדירה תל-אביבית - והחרבת המקדש עד היסוד.
לא בשריפה כמו איזה תיכוניסטית, גם לא בהתקף זעם.
סידרתי את כל התמונות יפה בקרטון, אטמתי במסקינטייפ חום,
והנחתי בקרקעית הצפרדע הירוקה למטה.
ואז כמו בבדיחה קוסמית על חשבוני.
"נוק נוק"
"מי שם?"
"אני"
חזרת.
קצצתי סלט-ירקות דק-דק כשהדפיקה הראשונה נשמעה.
בדפיקה השנייה הרחקתי ממני את הסכין ואחזתי בו חזק.
בדפיקה השלישית, העמומה, זה נשמע כאילו מישהו נשען לי על הדלת,
ובקצה ידו ציפורניים נקשו לרגע על הדלת, סגרתי את המגירה על
הסכין ופסעתי לדלת.
מה את עושה כאן? ואז נזכרתי שלא אמרתי את זה בקול.
"מה את עושה כאן?"
את מחייכת חיוך קטן, נבוך.
שינית את השיער הנהדר שלך. קיצרת אותו ותילתלת אותו. מה עוד
שאהבתי בך הספקת להרוס?
היד שלי מושטת מאליה הצידה. תיכנסי.
כשאת נכנסת אני מודד אותך מגבך. אני גדול יותר. בוודאות חזק
יותר. איך זה קרה?
את מתיישבת על הספה, על הקצה שלה. אני מתיישב לידך בגב מכופף,
מגדיר לי מקום לסגת אליו: אם אני נשען אחורה ובאמת מביט בך,
באמת שוקע בך, אז הקרב אבוד, המגבת הלבנה נזרקה, ואני שוב
סמרטוט.
"מה שלומך?" המילים בוקעות מתוכך בלחישה.
"מצוין, מצוין" אני משקר. אני מקווה שלא תבקשי דוגמאות.
"מה איתך?" אני שואל ומעיף בך מבט קצת יותר ממושך.
התבגרת, את נראית...משומשת.
דרך נוראה לאהבה גדולה ראשונה להיראות.
"סבבה אגוזים" את מותחת את הפנים שלך לעווית. פעם היית סתם
מחייכת.
אני יודע איך לשבור את הקרח.
"רוצה קפה אגוזים?"
את מחייכת, ואני ניגש להכין.
"את זוכרת את הבוקר ההוא בתחנת הרכבת?"
"איך אני יכולה לשכוח?"
"ניסית לקלוע אל הפח פחית קולה חצי מלאה, פספסת כמובן, וחצי
ממנה נשפך עלי.
ובאת והתנצלת כל כך הרבה, שהייתי חייבת לתת לך לקנות לי קפה,
שתירגע",
והקפה היחיד שהיה לו, היה "קפה אגוזים" אנחנו אומרים ביחד.
אני גם זוכר את הבוקר ההוא. אני זוכר שהיה לה חיוך על הפנים
כשאני התנצלתי וקשקשתי ללא הרף. חשבתי שזה חיוך של מבוכה, אבל
הוא נשאר על הפנים שלה.
ולאט לאט אני השתתקתי וראיתי את הנחיריים הזעירות עד פיקטיביות
שלך נעות.
בחודש הראשון חשבתי שאת נושמת כמו דג.
"אתה מריח את זה?" שאלת אותי.
עצמתי את העיניים שלי שמיאנו להתנתק מהממתק החדש שמצאו, "קפה"
ניחשתי.
"טרי" קבעת, ופסעת שני נקישות לכיוון עגלת הקפה, כשהסתכלת
לאחור כבר הדבקתי אותך.
עכשיו ניחוח קפה אגוזים ממלא את הנחיריים של שנינו, והספה
מרגישה נוחה יותר.
כמה קל, כמה מתבקש לשלוח יד ורגל ולהידבק עוד פעם, הרי אנחנו
רוס ורייצ'ל של החיים שלנו, איך יכול להיות שלא נהיה ביחד?
"ואת הפעם שהאכלנו את הברווזים בגן החיות ואחד מהם התחיל לרדוף
אחריך בטירוף את זוכרת?"
אולי מספיק כבר עם הזכרונות? היא לוחשת.
העיניים שלה עצומות והראש שלה מוטה. כל עצם בגוף שלי רוצה לזנק
ולנשק אותה.
זה כוחם של זכרונות. אתה חוזר אליהם מספיק פעמים ונדמה לך שאתה
באותה הנקודה שהיית, אבל אתה לא. ואנחנו לא מי שהיינו.
השפתיים שלך נותרות בלתי מנושקות. אני מזדקף.
את נראית מובסת. בטח תיזכרי עוד מעט שיש משהו שאת צריכה
להספיק, כמו ללכת מכאן מבלי שהעובדה שאני לא רוצה אותך בחזרה,
תתממש בראשך, ותשבש את כל המערכת.
יהיו נזילות, יהיו קצרים, אבל היא תשרוד. הרי המערכת עובדת
בראש ובראשונה למען עצמה, כך היה מעולם.
אבל את לא הולכת. את מדליקה טלוויזיה, שזה גם סוג של עזיבה.
אנחנו מספיקים לרחם על איש זקן שנפל לפני רכבת וחלקים זעירים
ממנו, רקמות, שערות, חוטים מבגד, עדיין נוסעים עליה. היתר הלכו
לעוף עם האווזים.
ואת כבר קמה ללכת. אני אומר שנדבר אבל לא ממש מתכוון.
המוות שלך יבוא פתאום. הרופא המשגיח על ההקרנות (ונטול הרישיון
כפי שיתברר אחר כך במשפט) יפלרטט עם פקידת הקבלה באופן
שלהפתעתו יסתיים בדפיקה בשירותים, כי היא בדיכאון אחרי שאבא
שלה מת באופן מסתורי על פסי הרכבת, ואין תרופה יותר טובה
לעיסוק במסתורין מסקס.
בשנייה שהעיניים שלך התרחבו והתבקעו, פקידת הקבלה, ויקי קראו
לה, ירקה על האיבר השמוט של הרופא שלך, לסיבוב שני, והבליחה
בראש שלו מחשבה, שאולי הוא שכח משהו.
תיבת הסחיטה של ויקי בלעה את הרופא ואת הרהוריו, לסיבוב שני,
שאת כבר לא היית שותפה לו.
אני שמעתי את כל הפרטים מאחותך ליד המיטה של אבא שלך בבית
חולים, היא שסיפרה לי גם אז, שיש לך את המחלה, שהיא לא יודעת
מה תעשה, ואני כבר ידעתי מה לא אעשה.
היא סיפרה לי על החודשים שעשית בויאטנם, באזורים שהאמריקנים
הפציצו.
היא סיפרה לי שהסרטן היה ממילא אוכל אותך תוך שנה-שנתיים
מקסימום.
את מתת מהר כי שכחו אותך, האווזים לא מחכים לגוססים לאיטם, זה
לא טבעם של אווזים.
גם לא של בני אדם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.