זה התחיל לפני כשלוש מאות שנה בערך, הם הגיעו לשם בלי שום דבר,
זה היה נורא. הם נראו כמי שאין לו שום דבר שהוא עוד יכול
להפסיד. חיים לא היו להם, פניהם היו מרוטשות. עירומים כביום
היוולדם שואגים וצווחים זה לעבר זה, מנסים ליצור אילושהם קודים
לשפה משותפת אך לשוא. לא היה בזה חידוש, זה קרה מידי כמה
שבועות שהגיע קבוצה חדשה בצורה כזאת או אחרת.
הפעם הם היו בלתי מנוסים ולא היה להם דבר להפסיד. אך בניגוד
לשאר הקבוצות שגם להם לא היה ממש מה להפסיד, הם ידעו מה הם
רוצים לעשות עם הזמן שנשאר להם לבלות או ליתר דיוק להעביר בחור
הקטן והמעופש הזה.
לבוש בחולצה דהויה קרועה פה ושם ולמתני מכנסי בד שקניתי בתחנה
המרכזית בעוד מיקוח סוער עם מוכר מסכן ש"הפסיד", עלק, עלי.
יושב כך על חתיכת ברזל שאולי שמשה פעם כמיטה למישהו אחר. נשען
על שאריות של ארון מעלה עובש. הבטתי כך לצדדים, שום דבר לא
מפתיע. בלי להרים את הראש יכלתי לדעת בדיוק מה הם עושים שם. זה
היה מן הרגל שכזה, לשבת ולארוז שקיות עם המון ירקות. מה לא היה
שם, אבטיח. נכון, אבטיח לא היה שם. אבל היה שם הכל חוץ מזה. זה
התחיל בדרך כלל בגבעול של סלרי ועליו נוספו עלי סלק וכמה תפוחי
אדמה. כשצירפנו לזה גם את הגזרים, בערך חמישה שישה, ואיתם גם
שקית של פטרוזיליה ושמיר, ודחפנו לשם גם כמה מלפפונים, פלפלים,
עגבניות שרי, ונענע, אין ספק שזה היה יקר המציאות.
כולם הביטו בנו בקנאה, מחזיקים שקיות מלאות בכל טוב הארץ. לא
היה פה מקום לטעויות.
הם הסתכלו על זה כאילו שאין להם חוץ מזה שום דבר אחר לעשות,
ידעתי מה הם חושבים. הם הסתכלו עלי ואמרו בליבם, הוא לא מוכר
לי מאיפשהו, נראה לי שאני מזהה אותו.
לא עברו הרבה ימים עד שהסיפור התגלה, היא ידעה מי אני, היא
ניגשה אליהם ואמרה, בהתחלה בשקט אבל אחר כך זה הפך לצעקה של
לחץ, מהעובדה שאני שם, ושמחה, מהידיעה שאני הולך לשבת בכלא,
ביחד. ראיתי אותם מתקרבים, מיד הושטתי את ידי אל הכיסים
במכנסי. עם יד אחת הוצאתי מסרק ובעזרת היד השניה הוצאתי כיפה,
כמו זו שחבשתי על ראשי בכל אותם פעמים שלא הייתי שם. היא לא
הבינה מה קרה. הם נעצרו, שוטר אחד הוציא את האקדח מרוב בהלה,
אך מיד הוא שם לב שזה לא היה מעשה חכם אז הוא כיוון אותו לאדמה
והכניס אותו לאט לאט בחזרה אל מקומו.
ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהם יתאפסו על עצמם ויבינו מה
קרה כאן. הדרגה הכי גבוהה שם הייתה 'רב-שוטר', למען האמת זה לא
ממש הפחיד אותי, מה שכן הפחיד אותי הייתה הידיעה שהם בסה"כ
חבר'ה בגילאי העשרים בקושי וטעות הכי קטנה ועוד איזה כדור נפלט
לכיווני. השתדלתי להיות צלול במחשבתי ולחשוב על כל צעד שאני
הולך לעשות עכשיו.
הם לא חשבו על זה, זה היה גאוני, קראתי לה. היא לא הבינה מה
אני רוצה, זה לא היה שמה. לא התבלבלתי, ראיתי את זה באיזה סרט
פעם. היא נבהלה והשוטרים כולם הסתכלו עליה, היא יצרה איתם קשר
עין ועיוותה את פניה כמי שלא מבינה מה אני רוצה. כשהחזירו את
פניהם אלי הם לא ראו אותי. לא הייתי שם, האמת היא שגם לפני כן
לא הייתי שם. רק ארזתי ירקות.
אין ספק שלא הייתה פה חכמה, גם לא שנינות, אפילו זריזות לא
הייתה פה, רק עצלות של סופר, עצלות של מחשבה, עצלות של יצירה.
בלי שום מאמץ להחלטה אמיתית. בלי רצון לגמול לקוראים איזשהו
טוב בכלל. לא היה שם כלום, ועדיין אין.



תגובה?