חיי הם כמו החלון המשקיף מחדרי.
מרחוק, זמן תפיסה על חושית - תמונה מופשטת של סדר והיגיון, נוף
מעט כלאי, נוף מעט חשוך - אבל תמיד אחיד, חדגוני, מדשדש
לעבר...  מורכבות עילאית הנסתרת מבינתי, כמו רעש דרוני הבוקע
מרמקולי מחשבי.
אני מבכר עליו את התמונה הריאליסטית, הנוף הקרתני הנגלה בפניי
כאשר אני מתקרב, שולחן פינג פונג וסורגים, סורגים כנים - שלא
יתקעו לך סכין בגב ברגע שתיזע ממקומך, מבעית יותר - אדישים כמו
מסכת הצללים שבחוץ, כאלו שהמפגש איתם דומה לחיה כלואה בתוך
עצמה, ללא מוצא פרט לאחד - והוא חסום מפני מסיגי גבול, שוברי
ההרמוניה והרוח החייתית-שגרתית.

קול ציפור חודר בוודאות מבעדו, מעקב מסורבל - חבר טוב,
גרגורזמזום אחרון של רעב מהול בחצץ, פולש מטעמי חוץ.
אני טובע בכוחה של זו המכונה "אינרציה", זו שתשאיר את הרגעים
הטובים יותר במקומם הטבעי, המלבבים בחינניות באופנים חד פעמיים
- ללא זכרונות מרירים מן העתיד, רק שליטתי המדומה חוגגת, מאירה
קלושות את הקירות השולטים ביד רמה, כמו נרות בלב ים.
שמחה מהולה באי וודאות, רק כדי להשתרג במכלי האפר החכלילי
שבוקעים מבעד לנוף, ללא משקפיים - אני שולט בהם מבעד
לסוריאליזם הנגלה לעיניי בשעה זו, פורץ מחסומות נעלים - וחוזר
שוב אל שולחן הפינג פונג והסורגים החלודים.