חשבתי שגדולים לא בוכים. חשבתי שזה עובר עם הגיל. אף פעם לא
ראיתי מישהו גדול כזה בוכה. טוב אולי כן, לפעמים, לעיתים
רחוקות. זה חריג.
אני זוכר שדוד שלי בכה. והוא כבר גדול, אפילו מאוד גדול, יש לו
שלוש בנות והוא בעל מקצוע מכובד, ובכלל הוא איש טוב. זה היה
ביום ההולדת של סבא. שבעים, יום הולדת עגול כזה, שמח. בעצם לא
ממש שמח, כשיושבים וחושבים באמת. הוא בכה. דוד שלי פתאום הבין
את מה שכולם ידעו, גם הוא. הוא פתאום הבין שהחיים נגמרים עוד
מעט. הוא הבין שמה שלא תיקנו היום, לא תמיד יהיה אפשר לתקן
מחר. אבל הרי כולם יודעים את זה, ברור שהחיים נגמרים באיזשהו
שלב, אף אחד לא חשב על חיי נצח אף פעם. אבל דוד שלי הרגיש את
זה בדיוק אז. הוא ממש הרגיש איך החיים שלו עברו. איך האבא שלו
כבר בן שבעים. כאילו שרק אתמול הוא עוד שלח אותו לבית הספר
והכין לו פרוסה עם ממרח להפסקת עשר. החיים עברו. דוד שלי בחור
רציני. הוא הכי חברמן שיש. דוד שלי התחיל לדבר, הוא רצה לומר
ברכה לסבא, משהו נחמד ככה לפני כל המשפחה ליום ההולדת. הוא פתח
ואמר שכולנו הגענו לכאן לחגוג לסבא יום הולדת שבעים. ואז הוא
התחיל לומר כמה שהוא אוהב את סבא וכמה שסבא עושה טוב ותורם
לכולם מזמנו ומרצו. הוא דיבר על כך שסבא כבר בן שבעים, אז לפתע
החל לגמגם. הגימגומים עברו מהר מאוד לקינוחי אף חזקים ורצופים
וכבר היה ברור לכולם מה קרה. דוד שלי בוכה. הוא לא בכה לבד,
אני בכיתי איתו. אני בכיתי בלב, אבל דוד אחר שלי, שהוא אח שלו,
גם הוא החל לבכות. הרגשתי כאילו אני בהלוויה למת. היה כל כך
עצוב. דוד שלי המשיך לדבר מתוך בכי, כבר לא מנסה להסתיר, פשוט
מנסה לנשום בצורה סדירה כדי שיוכל לומר כמה מילים בין יבבה אחת
לשניה. פתאום הרגשתי שהחיים נגמרים באיזשהו שלב. כולנו הרגשנו.
הייתה אוירה של חרטה באויר. שאת כל זמננו עד היום כאילו לא
ניצלנו. פתאום כל הפעמים שהיינו צריכים לומר תודה, או להושיט
יד ולעזור דקרו בלב כאילו רצחנו מישהו. הרגשה של הפספוס הכי
גדול ומטופש שעשינו. במחי יד, במעשה הכי קטן, יכלנו לעשות זאת
ולא עשינו. נורא.
סבא שלי, שיזכה להרבה שנים טובות, עדיין חי. אבל אני מרגיש
כבר מת.