משום מה שמו את היצירה בתור מונולוג שזה בעצם סיפור.. אני
חושבת...

זה הרבה יותר קל לכתוב כשאתה כאן.
ויש את האלו שאומרים שהבנאדם כותב רק כשהוא עצוב...
עכשיו... כשהמוזה חזרה אליי, אני יכולה לכתוב שעות.
אני מסתכלת בפרצוף שלך, בגוף שלך... שוכב לך ככה, במיטה...
העולם נראה הרבה יותר מחייך עכשיו, הא?
ידעתי שתחזור אליי... פשוט ידעתי!
כשעזבת, כל המחשבות האלו שהתרוצצו לי בראש... אמרו לי שיותר לא
תחזור... ואני עוד בהתחלה האמנתי להן... אפילו שהן הגזימו
ואמרו שאתה לא אוהב אותי, שלא אהבת אותי מההתחלה ושהייתי רק
עוד אחת משורת הבנות שלך... ואתה אפילו לא הסתובבת להגיד להן
שזה לא נכון ושהן טועות! כמה שכעסתי עליך באותו רגע... רציתי
לקחת את הכרית ולחנוק אותך... אבל ברכות... כדי שלא יכאב, רק
שייגמר.
אבל הנה, חזרת... איך שהן טעו... אני הראיתי להן מה זה!
עכשיו אתה רק שלי... ולעולם לא תלך מפה יותר!
אז אני מעיפה בך עוד מבט אחד, כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב...
כי כבר הרבה זמן שהמוזה נעלמת מתי שמתחשק לה... ולא מתחשבת בי
בכלל!
ואיך שהעיניים שלך שקועות בכפות הרגליים שלי... לא מזיז
עפעף... כאילו לא קיים שום דבר אחר מלבד הציפורן הקטנה שברגל
שלי.
ואיך שהתלתל שלך נופל לך במין אלגנטיות על המצח... ואתה לא
מזיז אותו... כנראה שאתה אוהב את הלוק המסתורי. תמיד אהבת.
אני נזכרת איך נהגת לדגדג אותי מתחת לסנטר... כמו חתולה... ואז
להצמיד את המצח שלך אל שלי ולחייך... ואני נשבתי בחיוך שלך,
והייתי חייבת לחייך חזרה...
אין לך מושג כמה התגעגעתי...
לא יכולה להזיז ממך את העיניים, למרות שאני מתעקשת לכתוב
עכשיו, כל עוד המוזה לא בורחת.
ועכשיו אני מתחילה להיזכר... איך שהמחשבות האלה, בצורת זקנות
מקומטות-עור, עם אף ארוך ופרצוף מעט מעוות, לחשו לי באוזן:
"הוא לא יחזור..."
"לא!!!" צעקתי... אתן לא יודעות! אתן לא מבינות!!! מה שהיה
בינינו היה אמיתי!!!
הפרצוף שלי נעשה אדום... אני מרגישה את הדם זורם כמו עשרות
נהרות... מרגישה ממש כמו מחוברת למכונת אמת, והזקנות האלה הן
הבוחנות שמחברות אותי לכל מיני מכשירים שצובטים אותי וגורמים
לי להרגיש מוזר... קצב הדם מתגבר ומתגבר... הידיים רועדות,
הרגליים קופצות ממקום למקום, מרגישות לא מחוברות לשאר חלקי
הגוף... אני מעבירה את הידיים על הפנים שלי... מנסה להתעורר
מהסיוט... "מה אתן רוצות ממני??? אני מדברת אמת!!!... לא עשיתי
שום דבר רע..."
פתאום, שקט מוחלט.
אין קולות בראש.
אין זקנות.
אין מכשירים.
רק אני יושבת מעל הדף הזה...
ופתאום אני רואה מין כתם אדום קטן ליד השורה הראשונה... הכתם
מתפשט לו ומתפרש על הדף שלי.
אני מפילה את העט מבהלה, ורואה איך שיד ימין שלי נוטפת מהנוזל
האדום הזה...
בלי להסס בכלל, אני לא חושבת על עצמי, אני מסתובבת לראות
אותך... ואני רואה אותך שוכב שם... עדיין בוהה לי בכפות
הרגליים, והתלתל עדיין נופל לך באלגנטיות על המצח... אני
מתקרבת...
התחלתי ללטף אותך, תעזור לי לצאת מהסיוט הזה! משהו מתפשט בי...
אני מתחילה לאבד שליטה...
בעוד ליטוף על גופך, גיליתי כתם אדום ענקי ליד החזה שלך...
וחור בדיוק באמצע... כמעט ואפשר לראות ממנו את הלב שלך, שהפסיק
כבר לפעום...
אני מרגישה את המוזה נעלמת באוויר, דוהה עם האור... חומקת מבין
אצבעותיי...
עכשיו אני נזכרת,
כמה שרציתי שתחזור להיות שלי...