כשעצוב והעולם מתרחק ממך. אז לפתע הכל נראה באור בהיר יותר.
באור חלש יותר, שום דבר לא מסנוור. אבל אור שקוף יותר. הדמעות
עוד אינם נמצאות על העפעפיים, אך הם עושות את דרכם לשם בכדי
שיוכלו בבוא העת להתפרץ בניגוד לרצונך אל עבר העיניים, לחסום
את האור הזה, השקוף, הבהיר, החלוש.
במציאות מנותקת ממך, כשאתה כאילו חיצוני להכל, כאילו רק אז אתה
מכיר את עצמך. אתה לא מתחבר לעולם אבל אתה מרגיש את עצמך.
הפנימיות שלך מוצאת לעצמה ביטוי בלא כל מעש או מחשבה חריגה.
הכל נפלט החוצה מאליו. מגע של יד קטנה ממשמשת את כפות ידיך, יד
ביד כך תלכו. אין, ולא יכול להיות משהו יותר מתאים וטוב מאשר
היד הקטנה הזאת שנאחזת בך לעזר. היד הזאת המחפשת חיבור לנפש
אחרת, אם מתוך רצון פנימי עז להיות יחד, אם מתוך אהבה גדולה
החבויה עמוק בפנים ואם מתוך פחד מהסביבה העוינת או סתם חריגה,
היד הזאת היא המשען הגדול ביותר שלך ברגע זה. היד הקטנה הזאת
שאינה תלויה כאילו בכלום אלא בך, היד הזאת שנראת לכל אדם
חיצוני כאילו היא מחזיקה בך בכל כוחה ואתה רק ממלא את תפקידך
ואוחז בה בחיבה ואהבה או דאגה, היא העוגן שלך. היד הקטנה הזאת,
ברכותה, עדינותה וחוסר בשלותה, היא היד שמחזיקה אותך. היא
החיבור שלך אל העולם הזה. באם תעזוב אותך, תרגיש כאילו נחרב
עולמך, כל טעם נוסף לחיים יאבד כל משמעות. היא הסיבה להישרדותך
ברגעים הללו. בלי היד הקטנה הזאת אין לך ולא כלום בעולמך, רק
צער וכאב.