כמה שעות לפני מותו הוא שכב חולה במיטה והביט אל הקיר המצהיב
והמתקלף מלחות. החולה שכב על מיטת קפיצים מתקפלת אשר הוצבה
מאונכת לאחד מקירות החדר ובמרכזו. על הקיר לידו עמד חלון אשר
גרם לכך שבשעות מסויימות של היום ישורטט מלבן מואר על רצפת
החדר וזה ינוע עם הזמן לאורך החדר. כשאותו מלבן נגע בחולה היה
זה מתפתל ומתאנק, אך ללא יכולת לברוח, מחמת החום הכבד. הזיעה,
המחלה והחדר עצמו יצרו מעין ארומה דחוסה של מוות. לפתע הופיע
על הקיר מולו מקק חום גדול, והתרוצץ במעגלים כאחוז אמוק. לאחר
זמן מה של צפייה במקק, זה פנה אל החולה. "המוות קרב" אמר המקק
בקולו האופייני. החולה, שנרתע תחילה עקב האירוע המשונה, גנח
לעברו. "הבט החוצה" אמר המקק לחולה. החולה, במאמץ רב כל-כך אשר
נדמה כאילה יכלה את שארית כוחותיו, סובב את ראשו לעבר החלון.
"השמש" לחש החולה. "אין אלא מבט פנימה" אמר המקק, "יקום כולו
אינו אלא השתקפות עכורה של מוחך שלך". "הבט שוב" ציווה המקק.
החולה הרים את עיניו לעבר החלון וכעת במקום אורה המסנוור של
השמש הופיע נוף עם ים, ובים הייתה סירה ובה שני ילדים, אחד מהם
חותר. לפתע קפץ דג לסירה ופירפר פירפורי גסיסה. "המוות קרב"
היו מילותיו האחרונות לפני שנדם לנצח. "יש! נוכל להכין מזה
אוכל!" צהל הילד. "איכס! תזרוק את זה למים" נזדעקה הילדה
ונרתעה לקצה הסירה. בתנועה מהירה הילד העיף את הדג בחזרה למים.
כשהתכופף מעל דופן הסירה לראות את הדג שוקע לקברו במצולות,
הביט בדמותו המשתקפת במים ואיבד הכרה לרגע. כשחזר להכרתו מצא
את עצמו במים נאבק לאויר. ראה משוט חותך אל תוך המים, הוא אחז
בו וניצל. לימים עתיד הוא לזכור את הרגע לפני איבוד ההכרה לא
מנקודת מבטו שלו, אלא מנקודת מבטה של ההשתקפות, דבר אשר גרם לו
להאמין שהוא ההשתקפות ולא הוא עצמו. לאחר שנים רבות התעורר
ומצא את עצמו בכסא גלגלים חושב בשפה שלא הכיר תחילה, אך לבסוף
הכיר בה את שפת אמו. הוא ישב על גבעת דשא מוקפת פסגות מושלגות,
ואל מולו עץ אלון גדול. לאחר שהצליח לתרגם את המחשבות
המתרוצצות בראשו הצטרף לזרימתן והתמזג בהן. "מדוע זוכר אני עץ
לפי שמו או מיקומו?" חשב לעצמו "מדוע איני מסוגל לזכור עץ לפי
הצל שהוא מטיל באותו רגע או איוושת עליו המרשרשים ברוח". אך
בליבו ידע את התשובה תמיד, האדם אינו מסוגל לזכור פרטים אלא רק
כללים, "עיקרון ההתפרטות" השופנהאורי הוא שמאפשר לו לחיות,
וכמו שהוא זוכר את העולם כך הוא עושה גם לעצמו, עצמו מסלף את
עצמו עד אין קץ. בעוד הוא מתבונן בעץ וחושב החלו תוויו של העץ
להתעוות ולהתפתל אל תוך עצמם, במקצב מתאים למוחו המתפתל מטירוף
באותה עת. בעוד תווי העץ נוזלים זה על גבי זה ויוצרים מעין
תחושת זרימה הוא שמע את העץ אומר לו שהמוות קרב. מילים אלו
הציתו בו זיכרון רחוק, אשר כעת היווה חלק מזכרון שעם הזמן נעשה
יותר ויותר מבולבל ולא אישי. הוא נזכר שלפני שנים שכב חולה
בחדר מחניק וגסס באיטיות. הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם מקק על
הקיר. "כעת הבט לתוך החדר" אמר לו המקק. ליד מיטתו ראה החולה
את עצמו יושב, זה אמר לו "אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך".
"למשיך מה?" אמר לו החולה במיטה. "אני מתחיל להרגיש את הזרם
הגועש" אמר מישהו מצידה השני של המיטה. החולה שבמיטה סובב את
ראשו וחש אימה מתחילה לחלחל בו, הוא ראה את עצמו יושב מתחת
לחלון. "המוות קרב" מימלו דמויות נוספות שנראו כמוהו והופיעו
בחדר "אם ניתן עוד לומר זאת. המשמעות נוזלת מהמילים". לפתע חש
שקולם מתעמעם ומתרחק ממנו, העולם נהפך ללבן בוהק ונעלם. החולה
במיטה מת. איתו מת המקק אשר צנח לרצפה ונשכב עליה עם בטנו
מופנה מעלה. ברגע שמת הטיל צל לכיוון ימין, טיפת זעה אחרונה
נטפה ממצחו ונעמדה מעל גבתו ונשמע שירבוב שפתיו הנגרם מנשימתו
האחרונה.

"ומות הוא כשקוראים אחריך
וקוראים אחריך
ואתה שוב לא מסתובב
לראות, מי."
מתוך "איבדתי את תעודת הזהות שלי", יהודה עמיחי.