יום אחד החלטתי להכין את כתב הערעור שלי. להכין אותו כבר
עכשיו, לפני שיתחילו להפעיל עלי כל מיני לחצים. שמעתי קצת
סיפורים מכל מה שהולך שם, אחר כך, לכל מי שבא לשם. בהתחלה לא
האמנתי אבל אחר כך נעשיתי מודאג. זה נשמע לי לא בסדר להריץ
מולי את כל חיי כמו בסרט ולהראות לי את כל הפשלות שלי. כאילו
שלא הייתי שם בעצמי. זה מזכיר לי את אמא שלי שתמיד אומרת לי
'אמרתי לך'. ממש חוסר התחשבות. ואז אומרים שהם מראים לך איך
הכל היה יכול להראות אם היית עושה מה שבאמת צריך לעשות ובוחר
כל הזמן בטוב. זאת אומרת, אם אתה לא מספיק בבאסה מכל השטויות
שעשית אז הם יבאסו אותך עוד יותר כדי שתדע שאתה מסוגל ליותר.
כמו כל המורים האלה שאומרים תמיד להורים שלך באסיפת הורים 'אני
לא מבינה את הציונים האלו, הוא מסוגל להרבה יותר'. עשו לי
טובה, לי היה את זה מספיק בחיים שלי, אני באמת לא צריך את זה
גם אחריהם. בכלל כל ההליך הזה של המשפט הזה נראה לי לא ממש
חוקי. הרי ברור לכל בר דעת שזה מכבש לחצים מאין כמותו, אף אחד
לא יכול לחשוב בהגיון צלול ובהיר כמו בחייו ולהסביר למה הוא
עשה את מה שעשה אפילו אם יש לו סיבה. ולא כמו שבבית משפט פה
בארץ גם אם אין הצדקה למשהו תמיד אפשר למצוא איזה פתרון, שם זה
ממש נורא, אי אפשר לצאת מזה בכלל. זו לא חכמה שכולם מתחרטים
שם, זה הרי לא העולם האמיתי, זה עולם אחר, תלוש, עולם שכולו
טוב, כך אומרים. אז החלטתי להתחכם קצת ולעשות שעורי בית לפני
שאגיע לשם. החלטתי לכתוב את הערעור שלי כבר עכשיו.
התישבתי לי מול המחשב והתחלתי לחשוב מה לרשום. זה באמת לא קל
לכתוב כזה נאום שישמע ממש מקצועי ומשכנע. בטח יהיו שם המון
אנשים שיקשיבו, ואומרים שהמערכת שם ממש ראש קשה, הם בודקים
אותך בכל מיני מצבים, ויש להם גם אמצעים משוכללים לבדוק אם אתה
משקר להם או אם אתה באמת מאמין במה שאתה אומר. שמעתי שיש גם
איזה קטע עם אור ממש חזק, ממש כמו בשב"כ ולך תדע, אולי זה
אפילו יותר גרוע. והכי מעצבן שאי אפשר להגיש שם בג"צ על זה.
שערוריה.
אז מה כותבים על הכתב ערעור הזה. בעצם, למה אני צריך לערער
בכלל, הרי הכל כל כך ברור ופשוט. הם לא יאשימו אותי בדברים שלא
עשיתי, כי הרי בסופו של דבר כולם מגיעים לשם אז הם יכולים
לחכות בסבלנות שכל אחד ישלם על השטויות שלו. אבל אולי יש להם
שם גם פרוטקציות. אם ככה אז הם בטח ירצו להפליל אותי על דברים
שחברים שלהם עשו או כל מיני מקורבים אחרים, לך תדע. זה כבר
באמת מפחיד, לחשוב שגם למעלה יש שחיתויות, זה יכול הרי להוציא
מהדעת. אני לא לוקח פה סיכונים.
לפחות אכין איזה כתב הגנה, שלא אמצא את עצמי בלי מילה טובה
לומר על עצמי. כי אומרים שמרוב פחד ואימה אנשים ממש לא מסוגלים
לומר שום דבר להגנתם, אם אגיע עם איזה חיבור מנוסח היטב, מוכן
מראש, אולי זה יעזור לי. הם גם יראו שאני נחוש והחלטי אולי זה
יעשה רושם טוב על השופט.
ישבתי וכתבתי לי איזה משהו שהיה יכול להוציא אפילו את דרעי
זכאי. זה באמת היה מושלם, התייעצתי עם חברים, ועם כל מיני
אנשים מ'אברבנאל' שיש להם ניסיון עם הדברים האלו. יצא ממש
גאוני, שום קטיגור לא יוכל להפליל אותי ככה. כתבתי שם את כל
הדברים הטובים שעשיתי. זה התחיל מזה שכשהייתי קטן אף פעם לא
עשיתי פיפי במיטה של אבא ואמא. וגם כשאחותי הגדולה החליפה לי
חיתול לא ניצלתי את הרגע בשביל לעשות מה שכל ילד שובב היה רוצה
לעשות. אפילו הורדתי את הזבל פעם אחת כשאמא ביקשה ממני ואבא
כיוון עלי את האקדח. באמת שהייתי ילד טוב.
גם בשלבים היותר מאוחרים של החיים שלי הייתי בסדר עם כולם. לא
הרגתי אף אחד, טוב נו, לפחות כשלא הייתי שיכור, וממילא היא
היתה זקנה שלא רואה לאן היא הולכת אז אם זה לא הייתי אני זה
היה חייב להיות מישהו אחר שיעשה את זה. גם לא אנסתי אף פעם,
ויחסית למה שמתפרסם בעיתונים צריכים להיות אולי עוד שלושה
כמוני בכל תל אביב. גם לא גנבתי מקיוסק או ממכולת, אף פעם לא,
רק מסופרמרקט, כי אני יש לי כבוד והם גם סתם גנבים בעצמם, מה
זה המחירים האלה, מה אני רוטשילד? מישהון צריך לדאוג שהצדק
החברתי יתבצע, התנדבתי. אזרח למופת, הייתי אפילו נהג זהיר,
אמנם בלי רשיון אך גם בזה אין להקל ראש.
גם בתור בעל הייתי נאמן תמיד. לא בגדתי מעולם באישתי, באף אחת
מהן. תמיד וידאתי הריגה לפני כן. כמה הומני ומוסרי מצידי.
את הילדים שלי חינכתי בצורה הכי טובה שאפשר, כשגרים בשכונת
התקווה עם דמי אבטלה וחובות בשמים. לימדתי אותם על הקרבה של
הפרט למען הכלל. על זה שיוסף הפקיד בבנק מוכן להקריב הרבה
בשביל התפקיד חוץ מהחיים שלו וצריך לנצל את זה, והם באמת שילמו
את כל החובות.
בקיצור לא החסרתי כמעט אף פרט, ממש מושלם. כתב הגנה כזה ואני
מסודר.
שנים חיכיתי שייקחו אותי כבר מפה ואגיע לבית הדין המפחיד הזה
ואז אראה לכולם איך שוב יצאתי מלך. לכל מקום שהלכתי לקחתי איתי
את הדף של כתב ההגנה, שאם יקרה לי משהו הוא תמיד יהיה איתי.
בדרך כלל השתדלתי שיהיה לי גם עותק על דיסקט איתי למקרה שהם
עובדים שם כבר בטכנולוגיה מתקדמת, מחשבים, אי-מייל ושאר
השטויות האלו, מן הסתם זה כך.
ממש שמרתי על הדף והדיסקט, לא הראיתי לאף אחד כדי שלא יספיקו
להכין כתב תביעה בהתאם לנתונים החדשים שהם יראו שם. זה היה
הסוד השמור ביותר שלי.
עברו כמה שנים, נעשיתי אדיש לעניין. פחדתי שהם גילו שהכנתי כתב
הגנה מפולפל ועכשיו הם לא רוצים לקחת אותי כי אני אצא זכאי,
ואז יצטרכו לשלם לי פיצויים על כל עגמת הנפש שעשו לי ויצא להם
שם רע שם למעלה. הם באמת לא באו. המחשבה על חיים נצחיים אפילו
התחילה להדאיג אותי, הרגשה מאוסה של שעמום וחידלון. שלושים
ושתיים שנה הם לא הגיעו, אבל אני תמיד הייתי מוכן ללכת, עם
הדיסקט והנייר.
זה היה בערך לפני שנתיים או אולי שמונה בעצם, אני לא ממש יודע
כי יש להם פה בעיה עם הזמן, זה לא לפי השעון הרגיל, זה על זמן
אינטרנט פה, עוד המצאה טיפשית של איזה גאון אחד יותר מידי.
הייתי בגיל חמישים ושש אם אני לא טועה, סתם ככה בבריכה, כמו כל
בוקר הלכתי לשחות קצת, אחר כך הסתבר לי שלא יצאתי משם וצפתי
שעה ורבע בערך כמו מת, או יותר נכון 'מת' על המים. עד שהמציל
חשב על זה שאם הפנים שלי בתוך המים כבר יותר משלושת רבעי שעה
ואני לא מזיז שום איבר בגוף כנראה משהו לא בסדר, ממש מציל
גאון, הוא משה אותי מהמים, מזל שהוא עשה קורס מצילים.
זה היה די פתאומי, הדיסקט לא היה עלי, גם המכתב לא. השארתי
אותם על הכיסא בשפת הבריכה. גם אם הייתי לוקח אותם זה לא היה
עוזר, הדיסקט היה נרטב ונהרס והדף היה נקרע במים, אז אני לא
ממש אשם בזה.
הגעתי למעלה, היה לי משפט, כמו כל הסיפורים שסיפרו לי בערך, רק
עם דמויות קצת שונות. היו להם קבוצה של קטיגורים והם נתנו לי
כמה סניגורים שכאילו רק עכשיו סיימו את הלימודים באוניברסיטה
או אולי אפילו במכללה. הם היו כל כך גרועים, הם אמרו רק את
האמת, כשניסיתי לומר להם ששכחתי משהו למטה והכנתי כתב הגנה, הם
אמרו שאי אפשר להביא ראיות מבחוץ. וחוץ מזה שמישהו כבר עבד
עליהם פעם ככה, ירד למטה ולא חזר שוב. נו, מה לעשות, שמו אותי
פה בסאונה הזאת, ממש נורא, גם לשתות הם לא ממש נותנים לי, הדבר
היחיד שמנחם אותי זה שאני לא אמות. אבל העיקר שיש פה 'קפה
אינטרנט' כך שיכולתי לספר לכולם. ואם מישהו מגיע מהבריכה שם,
תביא איתך את את הדף המקופל והדיסקט מהתיק השחור עם הפסים
הירוקים, זה בתא העליון מימין, תודה.