זה התחיל לפני כשלושים שנה כשהייתי בן. כן, זה היה עולם אחר
לגמרי, להיות בן, מי חשב שהיום אהיה מה שאני. באותה תקופה כל
מה שעניין אותי היה כדורגל, כדורסל, ובנות. ולפעמים אם הייתי
חולה אז גם קיללתי קצת את אלוהים, או התחננתי שיעזור לי
והבטחתי שאתנהג יפה. אבל באופן כללי, רק כדורסל ובנות.
מזל שאני כבר לא בן. נו באמת, כמה זמן ביזבזתי על השטויות
האלו, רק בנים יכולים לחשוב בצורה כל כך מעוותת. ההורים שלי לא
סבלו אותי, תמיד הייתי עושה להם מלא בלגאן בבית, כל משחק גמר
או רבע גמר כל החברים היו מוזמנים אלי לראות את המשחק ואני לא
צריך לפרט איך הבית היה נראה אחר כך.
אבל, ככה זה בנים, הם לא ממש מפעילים ראש. תמיד עניין אותי רק
מה יחשבו עלי ואיך החבר'ה יסתכלו עלי. והיה לחץ לא נורמאלי בכל
מה שקשור לבנות, כולם ציפו ממני שמינימום מלכת היופי תהיה חברה
שלי, אף פעם לא ממש נמשכתי לשטויות האלו, אבל אם החברה לוחצת
כל כך, וכולם אומרים לי שאני מטומטם, ואפילו בטלויזיה ובסרטים
זה נראה שהכי טבעי יהיה שחברה שלי תהיה מלכת היופי, אז נו טוב,
נהיינו חברים. קראו לה שירלי, לא ממש אהבתי את השם אבל היה לה
קול מרגיע. פעמיים נרדמתי תוך כדי דיבור בטלפון, בהתחלה היא
צחקה מזה אבל כשהיא מצאה את עצמה מדברת עם גופה ישנה, שבמקרה
הטוב מהנהנת ולא זוכרת בבוקר דבר ממה שהיה, היא כבר התחילה
להתעצבן ורצתה להפרד. לא רציתי להראות לחוץ על הקטע איתה וגם
באמת לא הייתי נלהב מכל העניין יותר מידי. אז הסברתי לה שזה
בחירה שלה אם ניפרד ואני ניטרלי. כנראה זו הייתה טעות.
נפרדנו.
לא עברו שבועיים והגיעה מישהי אחרת, מהתיכון הסמוך. זה פשוט
נורא הקטע הזה שבתל אביב כל עשר מטר יש תיכון אחר. לא יכלו
לעשות משהו גדול לכולם ביחד, מה העניין.
ככה נמשכו החיים, עד שסיימתי את הבגרויות, די בקושי אבל העיקר
שסיימתי.
היום כשאני חושב על זה אני ממש מרגיש שכשהייתי בן הייתי ממש
טיפש. זה התחיל בקטעים האלו עם הבנות שבכלל לא רציתי ובכל מיני
סטיות מוזרות לערוצי ספורט שונים ועד לתיגרות רחוב מיותרות
שהשאירו בי צלקות פה ושם. האמת היא שזה נראה ממש צלקת של מישהו
מקצוען ההיא שבצוואר. אוי, איך בזבזתי את הזמן בתור בן, איזה
עם טיפש זה בנים.
שלא לדבר על הפעמים שלא הקשבתי להורים שלי לכל העצות שנתנו לי,
אבא שלי תמיד אמר לי שאין שום דבר העומד בפני הרצון ואני תמיד
אמרתי לו זה משפט לא הגיוני כי הרצון שלי והרצון שלו הם שני
רצונות סותרים ואחד מהם חייב לנצח. כשהוא ויתר לי ניצחתי וכשלא
- הוא. אני לא ממש זוכר שהוא ויתר לי אי פעם אבל נגיד שהיו גם
פעמים כאלו, זה הרי סביר.
להיות בן. מזל שאני כבר לא בסרט הזה. זה היה נורא. מי חשב שאי
פעם אסתכל על זה ככה ואחשוב לי שזה פשוט היה קטע מיותר בחיים,
קטע טיפשי שכזה. מזל שמתישהו הגיע אלי השכל לשנות את המצב.
להפסיק את הרדיפה הזאת אחרי בנות כל הזמן, זה היה ממש נורא.
ואם לא רדפתי אחרי בנות והייתי קצת אדיש לכל העניין מיד הפכו
את זה לסוף העולם והסתכלו עלי בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות.
זה היה פשע יותר חמור מלרצוח את סבתא של האפיפיור, זה היה
מוציא אותי מחוץ לכלל האוכלוסיה. ממש מפחיד.
טוב, אז יצאתי מכל הסיפור הזה. היום אני כבר לא בשטויות האלו
של בנים. אני כבר לא רודף אחרי כל בת שזזה, אני לא מחפש טגרות
רחוב מיותרות ואפילו לא נשאר לי זמן כדי לראות היאבקות או
ספורט אלגנטי אחר.
הייתי טיפש קטן.
היום אני טיפש גדול.
אני כבר לא בן, אני אבא.