מהלך בין כולם. כלום כבר לא מעניין. כאילו שום דבר לא חשוב.
מצידי יכול ליפול בניין, בתקווה שלא יהי שם איש, כדי שבאמת לא
יהיה לי על המצפון, למרות שגם הוא מת מזמן. השמש יכולה לעלות
פתאום בין הכוכבים או לעשות מלחמה עם הירח, לא אכפת לי. אני עם
עצמי עכשיו, זה לא קורה הרבה, זה קורה רק לפעמים, רק כשעצוב.
זה לא קורה כל פעם שעצוב, כי זה באמת הרבה. זה קורה רק כשעצוב
כל כך עד כדי כך שאי אפשר להמשיך בחיים בכלל. אי אפשר כמעט
לנשום עוד נשימה. אז פשוט לא חושב על זה, כי אם אחשוב יש חשש
גדול שלא אעשה את הנשימה הבאה. רק העבר דולק וההווה לא קיים.
או רק העתיד מדאיג והעבר נעלם. או רק אני ושום דבר אחר. או רק
אחר ואני מתבטל. או כלום, אבל זה הכי נורא.
קח אותי. קח אותי לשם.
אל לב. אל לב היקום.
אל תוך הקיום.
הקיום שלי.
אני.
אוהב.
ולא חי כבר.
שלום.
אין.

מה?