היא יושבת על המיטה שלה בשישי בצהריים. אפשר לשמוע מהחדר שלה
את האוטו מתקרב. הדלת נפתחת והוא נכנס הביתה. עייף ומלוכלך
ורעב. אמא שלה מאושרת שהוא בבית ושהוא חוזר לבסיס רק בראשון
בבוקר. היא, לעומת זאת, יודעת שזה סימן שגם בסוף שבוע הזה היא
יכולה לעשות כל מה שבא לה, כי אף אחד בלאו הכי לא ישים
לב...הוא בבית. מתיישב על הספה, אפשר לשמוע את הקול של הבד
הרך. אמא ממהרת להכין לו סטייק ובצל מטוגן וכל מה שהוא רק
יבקש. הוא מספר שהיה כל השבוע בשטח והוריד כמה קילו...היא
משפילה מבט אל הבטן שלה וכל השומנים הדימיוניים קופצים לה
לעיניים. יו, כמה היא שמנה! היא נשכבת על הגב, צובטת את הבטן,
מנסה לתפוס את השומן באצבעות. כמה התגעגעה אליו וכמה רצתה
שיהיה בבית. היא מעריצה אותו כמו כולם, אבל מקווה שראשון בבוקר
יגיע מהר, כי אז הוא שוב ילך והיא תוכל לקבל את הוריה בחזרה.
כן, זה אנוכי וזה ממש מגעיל, אבל היא חיה תחת צילו כל חייה
ועכשיו, שהוא חייל אמיץ והיא סתם עוד ילדה קטנה, הצל שלו גדל
פי כמה והיא הפסיקה לחפש את סופו. היא פשוט תשב על המיטה שלה
עד שהוא יצא לעיר, אח"כ תתארגן ותלך לישון. בשקט. בשבת הוא גם
כן עם החברים שלו ובראשון הוא חוזר. עם סופי שבוע עוד אפשר
איכשהו להסתדר. בנוסף יש את הרגעים שזה רק הוא והיא, אח ואחות.
והוא כל כך מקסים אליה, מצחיק ואוהב. שוב היא נשבית בקסמיו
וחושבת שהוא פשוט אדיר וכמה היא מזליסטית שהוא אחיה! הפלאפון
שלו מצלצל תמיד ברגע זה, החברים שלו מחכים לו על הכביש והוא
צריך ללכת. היא נשארית לבדה. ההתרגשות חלפה ושוב היא מרגישה
מרומת. אולי על ידו ואולי על ידה, שהשלתה את עצמה להאמין שיכול
להיות אחרת, שגם היא ראויה לקצת תשומת לב של מישהו אוהב.