הגרזן ניתח במהירות מפחידה על השולחן המוצק, מפספס כמרחק שערה
את צווארה העדין. המכה שהייתה קרובה להיות גורלית העירה אותה.
ובעוד היא מתבוננת בגרזן שב ומונף לפניה למכה שנייה, מדויקת
יותר, היא הבינה את המתרחש, התרוממה במהירות, והחלה במנוסה
בחלל הסגור והאפל שנכלאה אליו. כשנתקלה בקיר הבלתי נראה של
החדר, נפלה. הדמות החשוכה ניגשה אליה, והיא מנסה להתכווץ לחלל
בלתי מוגדר בפינת החדר. לפתע פנס נדלק בידה של הדמות המאיימת,
וגילתה את פניה האמיתיים.
היא חזתה בפרצופו המחייך לראשונה. עיניו קרנו באור המלאכותי,
ונראה כי היה מרוצה, שמח ואפילו מאושר. היא ראתה כי אין בעיניו
מבט זדוני, אלה אוהב וסימפטי.
היא לא נשארה לברר מדוע הוא משתעשע בה כך, וניצלה את ההפוגה
למנוסה.
היא זחלה במהירות דרך פתח רגליו הנשענות מטה בפיסוק, ורצה לעבר
הדלת הנחבאת בחשכה.
בתחילה סירבה זו מצידה להיפתח, אך לאחר הפעלת כוח עודף, נהדפה
החוצה. קרני השמש מבחוץ האירו את פניה, לאחר זמן רב של אפילה.
עינה הסתנוורו לאור היום הבהיר. לפניה, משפחתה נהנית מארוחת
בוקר שגרתית ללא כל שמץ של חשש או פחד. פניה החווירו וידיה
הקרות רעדו בעוד חשה בעלפונה הקרב לאור הזעזוע של החוויה
המוזרה. אביה שאל אותה לשלומה אך היא נעמדה לפתע במקום
והשתתקה. היא לא שמעה רחש בא מחדרה מלבד מציוץ הציפורים. היא
התקרבה לעבר הדלת הפתוחה שהתמלאה בינתיים בקרני השמש של הבוקר.
בפנים גילתה את חלונה שבור. עקבות שהיטשטשו על ידי השלג היורד
השאירו סימנים המובילים אל מחוץ לחלונה. על המיטה היה מונח
הגרזן שאיים על חייה עד לפני דקה ועליו חרוצות המילים: "ברוכה
הבאה".
סקרנותה גברה על הפחד והיא יצאה דרך החלון השבור. היא החלה
לרוץ אחר העקבות הדוהות לאיטן בשלג, ולפתע ראתה דמות רחוקה
מתרחקת במהירות בהמשך השביל.
מיד הבחינו בה תושבי הכפר, והקהל שהתגודד יצר גדר אנושית סביבה
שלא נתנה לה להרחיק לכת. כולם שתקו. הם היו חיוורים מאוד, ועל
פניהם חיוך אוהב ועיניהם רגועות.
כשחזרה, גילתה שמשפחתה חסרה.
יד הונחה על כתפה, והיא עצרה את נשימתה, מוכנה לצרוח. אביה,
וכל שאר המשפחה מאחוריו. חיוך זדוני היו על פניו החוורות.
ואישוניו לא הופיעו כלל בתוך עיניו. הוא שאל אותה שוב לשלומה,
אך לפני שהספיק להוציא מילה פיו היא כבר הותירה את דרך דלת
הכניסה של הבית מאחוריה. תושבי הכפר עוד היו שם, חיכו לרגע בו
תצא מהבית. ידיהם הקמוצות היו מונפות באוויר. הם התחילו ללכת
לעברה ולהקיף אותה, אך לפני שהספיקו להכתירה הגיעה למקום
גרוטאה שפעם היו קוראים לה רכב. הנהג פתח במהירות את הדלת
ובמשיכה אחת היא כבר הייתה בתוכו.
הנהג היה נראה כמו כל אדם רגיל, ולא מופתע כלל. גופו היה שרירי
ושעיר כאחד מנהגי המשאיות .
-" את בסדר?  אני יודע שזה מעט קשה ביום הראשון" פתח בשיחה.
-" מה?! אל מה אתה מדבר?! "
-" אהה, אז עוד לא סיפרו לך. אני מצטער, אבל אסור לי להסביר
לך. הגרזן אצלך?"
-" לא. השארתי אותו בבית".
הוא נראה מאוכזב ואפילו כועס לרגע, אך שינה הבעתו כאילו לא
אמרה לו דבר.
-" טוב, לא נורא. לא קרה שום דבר. לרגע נראה לי שרכב עוקב אחרי
מאחור. על תדאגי, הם לא מחפשים אותך, הם מחפשים אותי. עדיף
שתרדי פה כדי שאם יתפסו אותי, לא יתפסו אותך גם."
הוא פתח את הדלת, ודחף אותה בבעיטה החוצה.
הרכב החל לנוע במהירות והשאיר אותה מאחור. לא היו רכבים נוספים
בסביבה. הכל היה שומם, והיא יושבת בשלג. היא ראתה מרחוק גוף
שחור מופיע, מתקרב לעברה במהירות. לאחר מספר שניות היא הבחינה
בתושבי הכפר מתקדמים לעברה בצעדי הליכה מהירים. מהירים מאוד.
יותר משאדם מסוגל ללכת.
היא ניסתה לברוח אך ידעה שכוחה יותש, ואנשי הכפר החלו מדביקים
את הפער.
לרגע הבחינה בבית בודד, אך במבט נוסף נעלם במסתוריות והופיעה
שוב לאחר עוד רגע במסתוריות גדולה עוד יותר.
למרות שהתופעה המוזרה נראתה כאילו נלקחה מעולם הדמיון, דבר לא
היה לה להפסיד. השלג הגבוהה האט את קצבה. לאחר כמה נפילות בשלג
ובאפיסת כוחות היא לבסוף הגיעה אל הבית שהתממש לנגד עיניה רק
לפניה שניות אחדות.
אנשי הכפר הספיקו להדביק את הפער לכמה מטרים ספורים, אך היא
הספיקה לפתוח את הדלת במהירות ומשהו משך אותה בחוזקה פנימה,
והרימה באוויר, מניפה לשמים. גופה הכחול והקפוא הכאיב לה
להסתובב ולראות את הדמות המחזיקה אותה.
היא נפלה על הרצפה ומיד הבחינה באימה בדמות מוכרת.
-" ס ב ת א?! את.... את.... לא מתת לפני חמש שנים?!"
-" ידעתי שזמנך יבוא! הייתי חייבת לבתר על חיי למטרה חשובה כמו
זו."
-" זה לא יתכן, כל השטויות האלה שאני הוזה. זה בטח חלום. אני
הולכת מכאן"
אך לפני שהספיקה ללכת תפסה הסבתא את ידה, וצבטה אותה בידה.
- "את רואה, מישל. זה לא חלום. וגם את נבחרת מתוך רבים כדי
לקדם את המטרה."
- "סבתא, נמאס לי. אם את לא אומרת לי על מה לעזאזל את מדברת
אני הולכת. ותשכחי ממני שאקדם את כול המטרות המטופשות שלך! מה
קרה פה היום?! העולם מסומם!"                              
- "מישל, אף פעם לא חשבת על המחשבה שדינך נחרץ. כל היצורים
החיים מתים בסוף."
-  "נו, אז מה? למה דווקא אני קשורה למטרות שלך אם כ- ל
היצורים החיים מתים בסוף."
- " נו, נו. עוד מוקדם להסביר לך. אבל עוד תודי לארגון על
זה."
- " סבתא, עדיף ולא אשאל איזה ארגון כי ' עוד מוקדם להסביר
לי'." אמרה בזלזול.
- " תומרי לי, מה עשיתי לך שאת כעסת עלי ככה?"
- " אני מצטערת סבתא. אני לא מבינה מה קרה פו היום!"
-" אל תדאגי. עוד תביני. עכשיו הזדרזי הביתה וכחי את הגרזן. שם
יתנו לך הוראות. היזהרי בדרך ילדתי, ושמרי על הגרזן. בהצלחה"
- "תודה, להתראות סבתא" אמרה מבלי להתכוון אליו.

זהו רק פרק ראשון, אך לא נכתב המשך (וסביר להניח שגם לא
בעתיד)

הערה- בסיפור זה נעזרתי רבות באחי דביר