אמרתי שאני לא אכתוב על זה כלום
אבל המילים יוצאות לי בעצמן
ממש כמו הדמעות.


זהו, זה נגמר, אחרי שנתיים של שותפות, זה נגמר.
ופתאום אני מרגישה כאילו חסרה לי יד, כאילו לקחו לי את כל
האוויר, וזה עצוב לי נורא. מן כאב חד כזה בחזה, ולי לא ברור
איך כאב כזה חזק בא מהרגשה נפשית בלבד.
גם הלילות שלי ריקים, ואין לי אף אחד לחבק.  גם אף אחד לא מחבק
אותי, וזה כל כך חסר.
מגששת בלילה, ומוצאת רק את הכרית שלו, את הריח שלו. שוב כואב
לי מחדש, כי נזכרתי.
מבחוץ אני באמת בסדר, לא בוכה יותר, הכי הרבה - רועד לי הקול,
אבל גם זה לא נורא מורגש.
אבל אני מסתובבת כבר כמה ימים עם המועקה הנוראית הזאת בבטן. זה
פשוט לא עובר, גם לא נחלש.
אמרתי שאני ממשיכה הלאה, ושאני מחפשת מישהו קליל שיעריץ ויפנק
אותי, אבל כל מה שאני באמת רוצה זה לחזור שנה אחת אחורה,
ולנסוע עוד חודשיים שוב לחיפה, להביט בים ולהיות מאוהבים.

והדופק ממהר, והדמעות מציפות את העיניים, והחזה מפרפר לי,
ויותר משאני רוצה אותו בחזרה, אני פשוט רוצה שזה יגמר.