האם זה אנחנו האם זה אנחנו שהתחלנו עם כל הענייין המטומטם  או
שזה הגורל, אות משמיים... זה היה הצורך לרגש כל שהוא...  אך מי
אנחנו שבכלל נבחן את עצמינו, איך אנו שופטים???, כי הרי אנו
טובלים בסוביקטביות. רגש שסוחף מאבד מקום מאבד זמן, מאבד אותי
בתוכו כמו סופה באמצע אוקיינוס ענק הוא מה שהכניס אותי לכל
הענייין, זו אשמתו. זה מקום שאני לא מכירה ומפחדת להסתכן אך
החיים לא עוצרים לתת לי רגע של צלילות מחשבה. מי היה הראשון
כבר שכחנו מזמן. ואני צועדת ראשונה  על הרפסודה מחפשת פיסה של
אדמה באופק משו  להאחז בו ולדעת שהכל בסדר ושהסערה חלפה. אין
צורך שיזכירו לי את מצבי כי השקט כבר מספיק להזכיר את תחושת
הבדידות שמחזיקה אותי קצר. גלי הים מכים ומטלטלים את הרפסודה
כאילו שמנסים להכניס בי שמץ של הגיון אך אני  כמו כולם  נעה על
בסיס הרגש כסלע לא איתן בכלל שנוטה להתפכך בכל רגע נתון. אני
מניחה את ראשי בגליוניטת החיים ומניחה לאחרים להניח את גורלי
ללכת אחרי כולם כמו עוד כבשה?, מי קבע שאדם לא יוכל לקבוע את
גורלו, מי קבע שלאדם אין מספיק כוח רצון כדי להתנגד למוסכמות
חבריות? ולמה החברה הזאת שפטת הכו אכזריות בלי להתלבט
פעמיים??? וגם כן אקח את העניין לידיים איך אדע להמשיך באיזה
דרך לפנות האם זה אומר שאצטרך להמשיך  להפליג לבד על רפסודה כו
גדולה ששתינו כבר מתחננות לחברה? אני כולי אבודת עצות. כשאני
עוצמת עיניים אני רואה את  השעה האחרונה של השמש היא כבר נתנתה
את קרניה האחרונות וניגשת למיטתה.  החוף בתול כו מתוק, כו
תמים, כל כך רחוק מכל הרעש שלנו. הגלים מכים ברכות את החוף
מותירים סימנים עדינים על החוף ורחש הגלים ממכר אותי תמיד רעש
הגלים גורם להרהר בראש צלול לא כמו בעיר ששם אין מקום לחשוב
וכולם עסוקים כל כך בלהגשים את עצמם בצורה כל כך חומרנית
ואנוכית שהשפיע ישירות עלי, יש משפט האומר "שכשאתה ברומא התנהג
כרומאי", איך איני בטוחה עוד שאני רוצה להיות רומאית. הריח של
הים נידף לכל עבר כמו סם הממסטל. אני רוצה להיות שם, להיות שם
בכל מאודי, כל נים בגופי משתקק לשם, למקום הזה שבו אוכל להיות
חופשיה לחוף הזה שבו הכל חדש ומאפשר לי להתחיל מחדש להותיר
אותי מכל כבלים כעס ושנאה אילו. כי לא משנה מי התחיל את הדבר
הטיפשי שם נוכל לסיימו והתחיל מחדש. מחשבותי כמו הים מבולבלות
כול כך והחוף רק מתרחק. האדמה הבסיסה והאיתה נעלמת מאופק
מחשבותי ואני באמצע של ים מעורבל וגועש והחוף התרחק ממני והוא
כבר רחוק, רחוק מאוד, רחוק מדי.