היא הכניסה לי את המזרק בפראות לתוך העכוז, זה כאב. זה כאב
מאוד.
המתנתי כחמש דקות, ואז התחלתי להרגיש את החומר מתפוגג בגופי.
התהלכתי בחדר ופתאום התחלתי לבכות. סתם, לא בגלל שכאב, אלא
בגלל שזה לא מגיע לי. לא עשיתי כלום לאף אחד, ואני אפילו צמה
ביום כיפור, אבל אף אחד לא מבין אותי, אף אחד. הכל זה עניין של
טעות, ועוד טעות, שגורמת לי להיות אומללה.
המשכתי להתהלך באולם הגדול, והבטתי לעבר הרדיו שהיה תלוי בצורה
פרוויזורית על הקיר, חשבתי שמדברים איתי האנשים, כן אותם
האנשים שמדברים ברדיו. סתם הזיות, אבל אני לא אשמה, זה לא אני,
לא אני, זאת הזריקה, אותה זריקה שהתחילה לי את החיים במהופך.
ואז שוב, בכיתי, והמשכתי לבכות. האם ככה ימשכו חיי ? חשבתי
לתומי , רק בת 14 וכבר מרגישה בגיל הבלות, עצובה? |
