פתחתי את החלון, הבטתי בשמי השחר,
הבנתי שאת כבר לא איתי, שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה.
הכאב חזק מכל דמיון, מכל מציאות.
בוהה בשמיים, מתפלל אל העתיד הלא-ברור.
ציוץ הציפורים מחדיר בי צמרמורת עזה.
זה מזכיר לי את האהבה שלנו... שהייתה לנו.
מקווה שאת אי-שם, חושבת עליי, מתגעגעת אליי.
אוויר הבוקר החריף ממלא את גופי בכל נשימה מחדש, כמו מים.
כל נשימה שאני לוקח מחזירה אותי לתקופה ההיא...
לפעם הראשונה שנישקתי אותך, לפעם הראשונה שחיבקתי אותך.
לפעם הראשונה שאהבתי מישהי כל כך... אהבתי לחינם.
לא רוצה להמשיך ככה. לא יכול.
כבר אין מקום לדמעות.
ממשיך להתפלל, שיום אחד תבוא מישהי ותמלא את החלל השחור והאבוד
שבי מחדש, לעד. מישהי שתחוש את הכאב שלי, ושתהיה התרופה.