זהו סיפור הערפדים השני שאני כותבת.
טכנית, כמו כל סיפור ערפדים הוא אמור להיות תחת "אימה" אבל לכל
פרק יש סממן אחר, ואני חושבת שהכי מתאים לפרק הזה להיות תחת
"התבגרות".
בבקשה אל תלכו שולל אחרי השמות וההתנהגות של הדמויות בפרק זה.
                                       

הם היו ארבעה.
הישירם, אנג'ל, מקסימיליאן ואנדריי.
אך כמובן, הישירם זכה ראשון.
גוו הצנום נשען על הר של כרים. הוא נבלע בין השמיכות והסדינים
ככוכב זוהר אשר נעלם בתוך אפלת השמים. אך הוא היה שם. הוא תמיד
היה שם.
שתי נקישות עדינות נשמעו מן הדלת.
"היכנס" הוא אמר בקול חרישי, כך שגם אילו האדם שמאחוריי הדלת
היה עומד לידו, היה עליו לרכון בשביל לשמוע.
אך הדלת נפתחה בכל מקרה. נערה נמוכת קומה נכנסה אל תוך החדר.
אנג'ל.
"היי" היא אמרה, מסירה את התיק מעל כתפה, מנערת את תלתליה
הזהובים תוך כדיי "איך אתה מרגיש?"
הישירם בהה בה כאילו לא מבין את רמת הטמטום שיכולה להיות בבן
אדם אחד. הוא לא הגיע לבית הספר שבוע, הוא לבן כמו סיד, הוא
עבר ניתוח וכעת היה אחד מרגעיי החסד הקטנים שבהם לא היה מסומם
מתרופות שדחפו לו הוריו והרופאים.
"אני מרגיש מצוין" הוא אמר, מנסה להישמע ציני, אך הדיבור עייף
אותו וקולו יצא חד גוני וחלש מאוד.
"הבאתי לך שיעורי בית" אמרה הנערה והתיישבה בקצה מיטתו.
"אני לא צריך שיעורי בית" הוא לחש "אני צריך אקדח. לא בשבילי
כמובן. כדיי להרוג את כל האנשים החולים והמטורפים האלה שקוראים
לעצמם רופאים."
הנערה חייכה בעדינות "אני יודעת. אתה עדיין מתקדם הרבה יותר
מאיתנו."
עיניו ריצדו בעומס רגשות שליליים שגופו היה חלש מכדיי לבטא,
לכן הוא נשען שוב על המיטה.
"אז ספרי לי במקום זה מה היה היום בכיתה."
הנערה הנהנה "מקס שוב החל להתעלל במורה, הוא מעמיד פנים שהוא
לא מסוגל לשלוט בכוחו." היא נאנחה.
כמובן, הישירם בז למקסימיליאן, הוא היה חזק - אך ילדותי ומרושע
במידה מספיקה בכדיי לגרום לו לרצות כל צורך ותשוקה באופן
מיידי. הוא שכח את העובדה שהמורים הם כלי להגברת עוצמתם, לא
צעצועים שהעניק להם אדונם.
"מה הוא עשה לו הפעם?" שאל הישירם למרות שזה לא כל כך עניין
אותו. אך הוא ידע שישר ממקס אנג'ל תעבור לאלכס, והוא רצה
להתענג על ההשהיה הקלה.
"המורה ניסה ללמד אותנו איך להשתמש באנרגיה כדיי למזג שני
יסודות שונים ואפילו סותרים. ומקס... ומקס הוא..." צחקוק קטן
שהיא ניסתה להסוות בקע מגרונה, בדרך כלל היא תיעבה התאכזרות אל
כל יצור חי, אך מקס ידע להפוך את מעשיו המרושעים ביותר
למצחיקים. "הוא גרם למורה להתחיל להתמוסס...."
הישירם גלגל את עיניו ונאנח "מקס הטיפש, הסתום."
"הישירם," לחשה אנג'ל, עיניה כוסו למחצה בעפעפיה, משאירות סדק
צר, זהוב שהיה נעוץ בו "היזהר ממנו, עכשיו יותר מכל זמן אחר."
מקס קינא בהישירם שהיה המתקדם ביותר בבית ספרם. הוא זעם כאשר
הישירם קיבל תוצאות יותר טובות ממנו במבחנים המעשיים והוא כעס
עליו עוד יותר מכיוון שהישירם מעולם לא ניסה להסוות את
יכולותיו.
וכעת משאדונם נתן להישירם את טעימת הדם הראשונה שלו, מקס עמד
לנקום.
"תמסרי לו שאני מאחל לו להיות השני" אמר הישירם בעייפות "תמסרי
לו שאני מקווה שגם הוא ירגיש את אותו הקור שמרעיד אותי בכאב
בלילות, תמסרי לו שאני מקווה שגם לו יהפכו את הזרוע למסננת
ושגם הוא יאלץ לבלוע חמישה כדורים שונים בכל בוקר ולא ידע איפה
הוא לעזאזל עד סביבות חמש  אחרי הצהריים."
גם הישירם לא חיבב את מקס.
"הוא גם מתנהג בצורה לא הגיונית," אמרה אנג'ל, מתעלמת מהמידע
מהמכאיב שהישירם חלק עימה. הוא לא ציפה לתגובה, הוא רק רצה
להתחלק בעול והיא ידעה זאת. "איך הוא מצפה להיות השני עם הוא
מכאיב למורים בצורה כזאת? כאילו שהוא יקבל כוח בזמן שהוא מנצל
את זה שיש לו כבר עכשיו בצורה אכזרית." היא הייתה כל כך תמימה.
מאז שהיו צעירים רוב תלמידיי בית הספר נהגו לנצל אותה ואת
היכולות המיוחדות שלה בלי כל ייסוריי מצפון.
אחריי הכול הם הגיעו כדיי להצליח, לא כדיי לעזור לאחרים.
הישירם הביט בה "למה הפסקת?"
"חשבתי שתגיב" היא אמרה והסיטה את שערה מאחוריי כתפה "חם פה
נורא."
"קר פה" אמר הישירם ומשך בכתפיו הצנומות, היה עליה להבין את זה
בעצמה.
"טוב, בכל אופן - למזלו של המורה, אלכס עצר את מקס ואיזן את
המצב." היא נעצרה לשניה "אלכס הוא פשוט טוב מידיי," 'תראו מי
שמדברת' חשב הישירם "כשהיינו צעירים יותר אז פחדתי ממנו, זה
היה נראה כאילו הוא מנסה להסתיר משהו." אכזריות ורוע תחת מעטה
של טוב לב. את מבלה יותר מידיי זמן איכות עם אבא שלך, אנג'ל.
"עכשיו אני באמת מתחילה להאמין שיש דבר כזה טוב לב אמיתי."
"חזרת להאמין במין האנושי, אנג'ל?" שאל הישירם, השעה הייתה חמש
ורבע. עוד רבע שעה הוא יצטרך שוב לקחת את הכדורים שיסממו אותו
עד מחר בבוקר.
"מעולם לא איבדתי את אמוני בו." מובן שלא. אנחנו גזע עדין
ורגיש כל כך עד שאנחנו מגיבים לאסונות הטבע באלימות שחוזרת
אלינו ונלכדת בתוכנו עד שאנחנו רוצחים אחד את השני.
"אני שמח לשמוע" אמר הישירם כאשר מסך שחור הופיע לנגד עיניו
לשתי שניות, הוא צריך שוב כדורי ברזל. אין מספיק המוגלובין
בדם.
"מתי אתה חוזר ללימודים?" שאלה הנערה.
"אני לא יודע, אני גם לא בטוח אם אני אוכל לחזור." הוא ענה את
התשובה הפסימית ביותר שהייתה לו. לא ההורים של כולנו הם כמו
אבא שלך, אנג'ל. לנו אין יתרונות מלידה.
"אבל! הריי זה אומר שתישאר ככה... עד שתמות! הישירם, הוא לא
יחזיר את החיים שלך." היא בהתה בו בזעזוע "אתה חזק, אתה חייב
להתחזק יותר, בבקשה הישירם! אם לא בשבילך אז-"
הישירם הביט בה במבט חלול. היא ידעה שלא היה להישירם אדם יותר
יקר מאשר עצמו.
"למה זה כל כך חשוב לך?" הוא שאל ברכות, יודע מה התשובה.
"כי אתה חבר שלי!" עיניה היו לחות והוא סימן לה להתקרב אליו.
היא עשתה זאת, פניה היו סמוקים מעט, כעת היא נראתה כמו אחד
מציוריי המלאכים של בוטצ'ילי.
הוא קירב את ראשו בעמל רב לאוזנה, על אף שהיא ניסתה לעשות הכול
בכדיי להקל עליו "אמרי לאביך... שאני צריך שהוא יוציא את הדם
הזה ממני... הוא מרוקן אותי לאט אך הגוף שלי לא מספיק חזק כדיי
למלא את עצמו שוב..."
היא נרתעה אחורה, מביטה בהישירם בזעזוע. זאת הייתה רמאות. יותר
גרוע מרמאות. אילו אדונם היה יודע זאת הוא לא היה חס עליו אף
לא לרגע.
"אמרת שאת חברה שלי..." הוא אמר, מאמץ את עצמו בכוונה כדיי
להראות חסר אונים לגמרי. הוא ריקד על חוט דק מאוד, בודק מה
יותר חזק אצל אנג'ל - דמה או ליבה.
עורו היה לבן לחלוטין ואישוניו התרחבו עד כדיי כך שעיניו נראו
שחורות לגמרי.
"אני..."
הדלת נפתחה. השעה הייתה חמש ועשרים. האחות השוטה הגיעה עשר
דקות לפני הזמן.
"את חתיכת..." לחש הישירם לעבר האחות, שרוולו הוסט וזריקה חדרה
אל הוריד, גורמת לראשו להסתחרר "כלבה..."
"את צריכה לצאת." אמרה האחות בקול צורם לעבר אנג'ל. זו הנהנה
ויצאה מביתו של הישירם.
לאחר שסגרה את הדלת אחריה היא הניחה את התיק על כתפיה, רועדת
ואז החלה לרוץ ולבכות, לבכות ולרוץ. מתעלמת מהמכונית השחורה
שאליה הייתה אמורה להיכנס ושכעת החלה לעקוב אחריה. אבא יכעס
נורא.