פרק שני. הפרק הראשון הוא "אורורה - הלב שקפא".
מורט - מוות (צרפתית).
                                       

לאחר כמה שעות הדשא של בית החולים על שם הקדוש מנגו נרמס תחת
נעליים כבדות של המון עיתונאים.
"דולורס יקירה" אמר אחד הקוסמים אשר היה לבוש בגלימה לבנה
בנוקשות "כאשר אמרתי לך לדווח לשר הקוסמים ולמנהל מר דמבלדור,
דומני שהייתי ברור למדיי."
המכשפה בגלימה הלבנה התכווצה במקומה והזדרזה לזוז ולהחביא את
עצמה באחד מן חדריי החולים.
בחוץ צבא הכתבים נאבקו בשמש שכעת החליטה שאינה מעוניינת שיגיעו
אל בית החולים.
"כאן פרידה פרונקל" נשמע קול צווחני במיוחד של מכשפה שדיברה אל
השרביט שלה "אנחנו עוצרים את התוכנית "רגעיי קסם" בכדיי להעביר
אליכם מבזק חדשות מיוחד!" היא עצרה לרגע והוסיפה בקול צווחני
לא פחות אך יותר דרמטי "כאן, בחצר בית החולים לקוסמים ומכשפות
על שם הקדוש מנגו התעורר אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת
בעולם הקוסמים - מילולית ממש" המכשפה עצרה רגע והתענגה על
שנינותה של עצמה "קריסטין בלפסט אשר היא המקרה היחידי הידוע
כיום של קללת ההקפאה התעוררה לפני שעות אחדות. אני חוזרת בשביל
קהל השומעים שזה עתה הצטרף אלינו - קריסטין בלפסט..."
לצידה אדם קטנטן בכותונת לבנה וכובע צילינדר זעיר שריחף כמה
סנטימטרים מעל ראשו קפץ בשמחה.
"קריסטין בלפסט!" הוא צייץ באושר "אני לא מאמין שדווקא קריסטין
בלפסט התעוררה! זה היום המאושר ביותר בחיים שלי!"
עיתונאי צעיר ונלהב הצביע עליו "אתה מכיר את קריסטין בלפסט?!
הכרת אותה מלפני שהוטלה עליה הקללה?!" הוא שאל בהתלהבות והאדם
הקטנטן הביט בו
"אני מרגיש שאני מכיר אותה כל החיים שלי" הוא אמר ומחה דמעה
"למעשה, קריסטין היא חלק מהחיים שלנו, של כולנו" הוא הרים את
אצבעו אל השמיים "למעשה קריסטין היא כל החיים שלנו! כל חיינו
מסתובבים סביב קריסטין!"
"האם היית קרוב אליה?" שאל העיתונאי בעוד נוצתו נעה בהתלהבות
על פני הדף שאחז בידיו והחל להתכסות מילים.
"מכיר אותה?! היא כל החיים שלי אני אומר לך!" הוא צעק בזעם אל
העיתונאי הצעיר אשר הגיב בהתלהבות
"גם שלי! קריסטין בלפסט היא החיים של כולנו - נכון חברה'?!"
הוא צעק וכל העיתונאים הצטופפו סביב העיתונאי.
"אתה מכיר את קריסטין בלפסט?!" הם שאלו אותו.
"הריי קריסטין בלפסט סובבת אותנו כל החיים שלנו!" אמר העיתונאי
תוך כדיי שהעיתונאים פוקדים על נוצותיהם לרשום כל דבר הבוקע
מפיו.
"הייתי רוצה לדעת" אמר הקוסם הזעיר למכשפה גבוהה ובעלת תלתלים
אדמוניים (אשר פניה לא נראו כלל וכלל, למרות שלא היה צורך בהם
- גופה אשר היה נתון בגלימה אדומה וחושפנית היווה נוף מרהיב
מספיק בכדיי לחפות על היעדר הפנים.) "מי זאת קריסטין בלפסט
באמת"
"כן אדוני ראש העיר" אמרה המכשפה בקול משועמם.
בין כל העיתונאים שכעת ציטטו אחד את השני פילסו שני אנשים את
דרכם. הראשון היה גבוה ורזה, בעל זקן לבן וארוך מאוד. האחר היה
נמוך ושמנמן, עיניו התרוצצו למראה כל הכתבים שאף לא הבחינו בהם
מרוב הלהיטות לראיין את עצמם.
"פרופסור דמבלדור, כבוד השר." הקוסם בעל הגלימה הלבנה אשר
מקודם נזף בדולורס פתח את הדלת וקד בפני שני הקוסמים קידה
עמוקה.
"דוקטור מורט" אמר דמבלדור ועיניו רציניות, הוא הניע את ראשו
ברצינות בעוד פאדג' אשר היה לצידו מגמגם.
"דוקטור מורט - הייתי רוצה לנצל את... ארמ... ההזדמנות הזאת
כדיי להודות לך ולצוות על הטיפול הנפלא שבלעדיו יום... יום
גדול זה לא היה יכול להתקיים!" פאדג' נראה עצבני, האירועים
האחרונים שקרו בינו לבין דמבלדור בתחילת הקיץ ערערו לחלוטין את
עצביו.
"אך זה כלל לא נכון כבוד השר" אמר הקוסם וצמצם את עיניו, מפנה
את מבטו אל דמבלדור "למעשה קריסטין התאוששה בלי כל עזרה. יום
אחד היא הוחזקה בכישוף ההקפאה וביום שלמחרת אחת האחיות מצאה
אותה." דוקטור מורט נראה מעט מותש "אין כל הסבר הגיוני. זה
נראה כאילו ממש היה פה גורם מבחוץ ש..."
פאדג' קטע את שטף דיבורו בציוץ קטן. מפוחד.
"אולי תעדיפו לראות זאת בעצמכם" אמר הרופא והוביל אותם אל
המדרגות בעודו מדבר "אנא היזהרו בדיבוריכם, היא עדיין לא יודעת
בקשר...." דוקטור מורט ודמבלדור יצרו קשר עין זה עם זה והוא
המשיך "הדבר הכי טוב שנוכל לעשות למענה יהיה להקיפה בסביבה
מוכרת - רבותיי, אם תוכלו לעזור בכך..." דוקטור מורט נשם נשימה
עמוקה "זאת תוכל להיות הרבה יותר מחצי רפואה בשבילה."
הוא נעצר ליד אחת הדלתות ופתח אותה לרווחה, נכנס אל החדר.
"בלפסט" הוא אמר בקול חרישי "הגיעו אלייך אורחים"
קריסטין ישבה על המיטה הלבנה, נשענת אל שלוש כריות. בידה היה
ספר פתוח.
החדר עצמו היה מכוסה בכה הרבה זריי פרחים שאילולא היה נכנס
לחדר אדם בעל אלרגיה הוא כבר מפרכס על הרצפה.
דוקטור מורט הניד בראשו ויצא מהחדר, דמבלדור ניגש אל כסא וגרר
אותו אל המיטה בעוד פאדג' משחק בכובעו בעמידה נבוכה.
"שלום פרופסור דמבלדור אדוני" אמרה קריסטין, מניחה את הספר על
פניו. "אתה רוצה שאני אעמוד לכבודך?"
"זה בסדר קריסטין" הוא אמר והתיישב. "זה מר פאדג', שר הקסמים
הנוכחי"
קריסטין הנידה בראשה לעבר פאדג' ואז פנתה שוב אל דמבלדור.
"פרופסור..." היא פתחה, היא הביטה לרגע אל הספר שבידה ואז
הביטה בעיניו של דמבלדור "פרופסור, האם באמת הוקפאתי?"
דמבלדור נאנח "אני משער שכן" הוא הביט בכריכת הספר שקריסטין
קראה. "שוב אורורה?"
קריסטין הנידה בראשה "אני קוראת שוב ושוב את החלק של ההקפאה"
היא אמרה "על גביי נייר זה נראה כל כך פשוט. אבל למעשה זה כואב
מאוד" היא העבירה את אצבעה על האותיות המודגשות "וגם מפחיד".
ליבה של קריסטין צנח בקרבה בשעה שאמרה את המילים הללו. היא
הבינה מה הדבר שהטריד אותה - היא מזדהה עם אורורה. הנסיכה
האיומה והמפונקת. היא הבינה למה אורורה רצתה להרוג את המכשפה
לאחר שהיא התעוררה.
היא החליטה לחשוב על כך בעיניו של וולדרמורט. נערה בעלת כוח
חזק - כמובן לא חזק כשלו - מסרבת לתת לא תשובה חד משמעית. הוא
זה הלוחם בכדיי להחזיר את עטרת הדם הטהור בחזרה ליושנה. עיניה
השתהו על הכריכה. הוא היה המכשפה והיא הייתה אורורה.
אבל זהו טירוף. הוא לא לוחם בשביל להפסיק ולהוריד שלטון אכזרי
ורודני - הוא לוחם בשביל להחזיר אותו.
"קריסטין" שבר דמבלדור את השתיקה "אני נאלץ לבקש ממך לספר לי
כמה דברים."
"משאלתך היא פקודתי" היא אמרה בהבעה רצינית, אך דמבלדור אשר
הכיר אותה במשך שבע שנים ידע לזהות את מעט הלגלוג אשר היה
בעיניה. מסתתר תחת שיכבה עבה של כבוד אליו. הוא גם ידע שברגע
שקריסטין החלה בכך זהו ניסיון אבוד מראש לנסות להציל ממנה מידע
שיעזור לו.
אך הוא היה מוכרח לנסות.
"הקשיבי קריסטין, עליך לומר לי מה קרה לפני שוולדרמורט" פאדג'
קפץ במקומו בבהלה והחל ללכת קדימה ואחורה בחדר "הקפיא אותך.
האם את זוכרת?"
קריסטין זכרה. היא בדיוק כתבה מכתב בחזרה לנערה אחת... ששמה
היה...
גוש מלט אפור ואטום נוצר במוחה, היא העבירה יד על מצחה,
אישוניה התרחבו.
"אני לא זוכרת" היא מלמלה. "אני לא זוכרת כלום. אני גם לא רוצה
לזכור."
"יש לך מושג למה הוא הקפיא אותך? או כיצד השתחררת מהכישוף כבר
עכשיו?"
קריסטין לא זכרה דבר - לכן מיד פנתה להגיון ולציניות - אלו אשר
תמיד היו לצידה בעת צרה.
"כן פרופסור." היא אמרה והביטה בתקרה "הוא הקפיא אותי כי אמרתי
לו שתמיד חלמתי לדעת איך מרגיש ארטיק. אתה ידעת איי פעם איך
מרגיש ארטיק, פרופסור דמבלדור? כי אם לא אני יכולה לספר לך.
אני יודעת כבר מה זה להרגיש כמו ארטיק." היא חזרה לקרוא בספרה
אך דמבלדור שם לב שעיניה מתרוצצות כל אותה העת לאורך שורה אחת.

"קריסטין, בבקשה התרכזי." הוא אמר והידק את אצבעותיו אל מצחו
"מדוע השתחררת מהכישוף דווקא עכשיו?"
"כי נמאס לי להיות ארטיק. עכשיו אני רוצה להיות גזר. אתה חושב
שאולי הפעם זה-שאין-להגיד-את-שמו יקבור אותי?" קריסטין הרגישה
יותר ויותר חסרת מנוחה, היא כבשה את פניה בידיה.
"בבקשה פרופסור, לא עוד שאלות. אני אספר לך כאשר אני אזכר."
"זה בסדר קריסטין" אמר דמבלדור בטון קצת פחות נוקשה. בשביל
קריסטין לא עברו תשע עשרה שנה, עברו רק כמה ימים והמידע שהוא
נושא איתו יכאיב לה מאוד. המידע שהיא נושאת איתה יעזור לעולם
הקוסמים כולו מאוד. "האם את יודעת מה קרה להורייך?"
קריסטין הסירה את ידיה מפניה והניחה אותן בנוקשות על השמיכה.
"הם בוודאי גם הוקפאו, ממש כמו בסיפור..." קולה נדם כאשר ראתה
את הבעת הצער בפניו של דמבלדור. "היא חושבת.... היא חושבת
שיתכן שהם לא התעוררו?" אמר קריסטין בחרדה, ידיה לפתו את
השמיכה בחוזקה. כמו תמיד מאז ילדותה כאשר עמדה בלחץ כלשהו היא
החלה לדבר בגוף שלישי.
"קריסטין.... ההורים שלך..." דמבלדור נאנח.