הנה, אני יושבת, הוא הגיע
הדיכאון הזה, שמע שהוזמן
אין לי מושג אפילו מדוע קפץ לבקר,
הרי סביר להניח שהיה לו דבר אחר לקלקל,
דבר שהוא טוב יותר.
אז אני הולכת, פנים מושפלות
התיק על הצד, תלוי על כתף
העיניים שלי, מן כבויות, מתות
והיא הולכת מולי, נראית קצת דומה,
בטוח שהיא לא, היא אחרת- סתומה.
גם לה התיק תלוי על כתף יחידה,
גם העיניים שלה פחות נוצצות, טרודות
ובטוח לא נוח לה עם הכפכפים המרעישים.
היא בחרה בדרך הזו,
היא פרחה, טיפשה!