אני יודעת מה אתם חושבים, "עוד סיפור על התאבדות"... הדילמות,
כל החיים שעוברים מול העיניים ואז בסוף- ההתפכחות. אז לא.
להתאבד זה רחוק מלהסתכל למוות בעיניים כי זה כמו להגיד שאתה
יודע בדיוק מתי מגיע הרגע שבו אתה נרדם, אבל אתה בעצם לא, כי
כשהרגע הזה מגיע, אתה יישן. אז ככה זה עם התאבדות, עד שאתה
מסתכל למוות בעיניים, אתה כבר מת.
אני דווקא כן הסתכלתי פעם למוות בעיניים.
ישבתי שם, ליד המיטה שלה. שמתי את היד על הלב שלה והרגשתי את
הדפיקות האחרונות, שמתי את היד על החזה שלה והרגשתי את הראות
רועדות, את הנשמה מנסה לצאת, אבל כלואה, כאילו עדיין לא מוכנה
לוותר על החיים. אבל זה היה כבר אבוד, הרופא שאל אם "לתת לה
זריקה שתזרז את ה..." והוא אפילו לא הצליח להוציא את זה מהפה,
הרופא, שעמד מולי כמו ילד מפוחד וחסר ביטחון.
הבנתי שזהו, שאני מסתכלת למוות בעיניים, אז נתתי לה נשיקה על
המצח, ונפרדתי.
וזה בכלל לא קל לאתאיסטית כמוני, כי זה לא שאני יכולה להגיד
שהיא עכשיו בגן-עדן, מסתכלת עליי מלמעלה תוך כדי משחק קלפים עם
אלוהים. הלוואי ויכולתי להגיד את זה, אבל זה לא ככה. האמת היא,
שהגופה שלה שוכבת עכשיו מתחת לאדמה, ומי יודע מה נשאר ממנה.
וזהו, אין גלגול נשמות ואין גן-עדן ואין אלוהים. אין לנו את
היכולות הרוחניות שאנחנו חושבים שיש לנו. אנחנו גושיי בשר
מהלכים, הלב מקורו במוח והנשמה, מי המציא את המילה הזאת
בכלל?!
ולא ידעתי איך לאכול את זה, ונכון "היא תמיד תחייה בזיכרון
שלי" אבל אני לא רציתי זיכרון, רציתי משהו מוחשי, מגע, קול,
רציתי שהיא תחזור לחיים שלי. אז החזרתי אותה. לקחתי את השם שלה
איתי.
אלה.