הוא יושב לו שם במרומי הגבעה,
מסתכל על כל האנשים הקטנים והשמחים בבוז מר.
הוא מנסה להתעלם,
אבל הוא רואה אותה,
הוא תמיד יראה אותה,
היא תמיד הייתה יפה כל כך,
ונוס התקרבה אליו,
ככול שהיא התקרבה הוא פחד יותר,
הוא פחד שהכל יסתבך שוב,
שהוא יהרוס הכל,
שהוא יפגע בה,
שהוא יפגע ממנה.
הוא פחד.

בגלל הפחד הוא המשיך לדמיין,
לדמיין את השפתיים המלאות והקרות שלה נוגעות בשפתייו היבשות
והסדוקות, ברגע שהשפתיים נגעו, הם לא יכלו להפסיק,
הוא כל כך רצה אותה,
עם הרצון בה גם הלשון.
הוא הרגיש אותה בדימיונו כאילו כבר הייתה שלו,
אבל היא עדיין הייתה במרחק נגיעה, מרחק של נשימה,
היא לא שלו עדיין,וכניראה לא תיהיה כי הוא פוחד,
פוחד לפגוע ולהיפגע.