27 שקלים עד חיפה.
מתרווחת במושב שליד הדלת האחורית.
נרדמת עוד לפני היציאה לדרך נמיר.
מתעוררת.
מחלף פולג.
למה התעוררתי? אני שואלת את עצמי.
מתקנת את ישיבתי.
ומבינה.
אני חייבת לשירותים.
דחוף.
דחוף ביותר.
יצאנו את נתניה.
דחוף מאוד-מאוד.
ארובות תחנת הכוח נבלעות מאחורי האופק.
עכשיו זה כבר באמת בהול.
מחלף אולגה.
מה אני עושה?
תחנה מרכזית חדרה.
יורדת.
רצה
(עד כמה שאפשר לרוץ עם רגליים צמודות)
צריך לשלם שקל בכניסה.
אני מוכנה לשלם אפילו מיליון
תמורת חור+3 סמ"ר נייר טואלט

+מים


+סבון מעופש


מורידה את המים
רוחצת את הידיים בסבון המעופש
יוצאת מהשירותים קלה יותר
שקל אחד
ושלושה ליטרים
פחות.

עולה על האוטובוס הבא
אחרי חצי שעה המתנה

ומשלמת 20 שקלים
עד חיפה.

סה"כ - 21 ש"ח בשביל להשתין בצורה מסודרת.

מוסר השכל:
אם נתבונן בכל העיניין ברובד החיצוני, הרי מוסר ההשכל המתבקש
הוא:
א. לא להתפתות לקנות קפה קר בתחנה המרכזית בתל אביב לפני היצאה
של האוטובוס.
ב. לא לנסוע למרחקים כה ארוכים באוטובוס הראשון של 5 לפנות
בוקר לפני שהספקת להפטר מהפסולת שנאגרה במשך כל הלילה.
ג. לא לנוסע מלכתחילה לתל אביב כדי לבלות כל הלילה ולהסתובב
באיזורים מפוקפקים עם אושיות מקומיות, ובכך לחסוך גם את ה- 27
שקלים לכל כיוון.

אבל לא על כל אלו אני מדברת
ברצוני לשוב ולהזכיר, כי כל העניין מסתכם במגבלות חברתיות
ומוסכמות שהונחתו עלינו על ידי האליטות תאוות הבצע, הרוצות
לשמר את הריבוד החברתי, לשמור על הסטוטס קוו החברתי ולעכב את
המהפכה.
בעוד כל גבר רשאי לעמוד ולהטיל את מימיו תחת כל עץ רענן, אנו
הנשים, אשר מראש נמצאות במצב אי-שוויוני היות והשלפוחית שלנו
קטנה יותר (כדי להשאיר מקום לרחם ועוד אביזרי רבייה שגברים
סוחבים על נגרר ולא בתוך תא המטען), חונכנו על ידי החברה
שבשביל להשתין צריך נייר טואלט, מים וסבון.