הטלפון בבית של טליה לא מפסיק לצלצל. כבר קרוב לשלוש שעות טליה
נרגעת ונלחצת בו זמנית, ביחס ישיר לכמות הטלפונים. היא נרגעת,
כי היא בטוחה עכשיו שהיא לא מאבדת את שפיות דעתה. היא נלחצת,
כי כתבו עליה בעיתון.
"אז את בטוחה בזה? זה השם שלי, נכון? לא דמיינתי את זה...".
כל טלפון היסטרי מאשש את הבעיה של טליה. כתבו עליה בעיתון.
כתבת שער ביום שישי, היא לא עניין של מה בכך, מבחינה יחצני"ת.
טליה צריכה להיות מאושרת. אבל טליה היא מהנדסת חשמל שלא
התראיינה מעולם.
היא פתחה את הדלת :"שני, טוב שבאת!". כמה טוב שיש חברת אמת אחת
לפחות. היא תמיד תהיה שם בשביל טליה, בשמחה ובעצב. שני מאוד
טובה בניחומים ובעצות לשעות חירום. לפעמים טליה חשבה ששני קצת
נהנית מהעמדה הזאת, ואולי מעדיפה את החברות שלה נזקקות.
"טוב שבאתי. את יכולה אולי להסביר לי על מה את נוקמת בי? יכולת
פשוט לבוא אלי ולהסביר לי שאת שונאת אותי, אבל היית חייבת
להשפיל אותי בעיתונות הארצית, נכון?
"ואם אנחנו כבר בענייני גילוי לב, אמא שלך ביקשה ממני למסור לך
שאת מנושלת רשמית מהצוואה, ושאת לא מוזמנת לסדר. שלום."
טליה עמדה המומה.
"שני, חכי! לא אמרתי להם כלום! רגע, בעצם, גם לא שאלו אותי
כלום! אני לא יודעת איך צילמו אותי, ואף כתב לא בא לראיין
אותי!".
שני עמדה על סף הדלת והתמוטטות עצבים: "אלוהים אדירים, טליה.
בחורה עם פסיכומטרי כמו שלך היתה יכולה לחשוב על שקר קצת יותר
הגיוני". שני הלכה. כנראה לנצח. אבל מה היא אמרה בקשר לאמא,
חשבה טליה, אולי זה כתוב בעיתון.
"ההורים שלי אף פעם לא היו בבית כשהיו לי שיעורים בחשבון, והכל
עשיתי לבד. בעצם, גידלתי את עצמי".
נכון, נזכרה טליה, ככה זה היה באמת. כבר הספקתי לשכוח. הילדים
שלי לא יגדלו ככה.
טליה נזכרה בהפלה שעברה לפני... מתי זה היה? אה, "כשהייתי בת
שבע-עשרה נכנסתי להיריון. כן, חוויה טראומטית, אין ספק. היא
משפיעה על האמנות שלי עד היום". וואו, זה טוב יותר מיומן. לפי
ראשי הפרקים של הכתבה אני יכולה לכתוב קורות חיים. אולי אני
אתקשר להודות לכתב. "טליה: חיים בלתי אמצעיים, מאת אנה לי".
אנה לי.
הנה, הטלפון הפסיק לצלצל לרגע. מהר, מהר להתקשר למערכת.
"שלום, אפשר לדבר עם אנה לי?".
"רק רגע בבקשה".
"שלום",  קו דפוק. איזה הד, "אפשר לעזור?".
"אנה לי?", טליה שומעת את עצמה פעמיים. איפה הבחורה הזאת,
במקלחת?
"מדברת טליה. רציתי להודות לך על הכתבה המקסימה שכתבת עלי",
אמרה, מנסה להיפטר מההד שנלווה לכל השיחה, "וגם רציתי לשאול
מתי נערך הראיון, כי, חיחי, אני לא זוכרת , הא, שסיפרתי לך את
כל הדברים האלה...".
"כמובן, העונג כולו שלי", אמרה אנה לי ונשמעה קרובה מכפי
שיתכן.