זה לא מסוג הדברים שבן אדם עובר ביום יום.
זה לא מסוג הדברים שאתם או אני, או כל אחד אחר יכול להאמין
בהם.
לא מסוג הדברים שרואים בעיניים.
או שומעים באוזניים, או מכל איבר אחר.
זה לא משהו שיכול באמת לקרות, במציאות ההגיונית שלנו.
זה לא משהו שהמדע יכול לתפוס, או לנסות, או לחקור, או לגלות
לצורך העיניין.
זה מסוג הדברים ששומעים עליהם רק בסיפורים. או אולי רואים
בסרטים.
יכול להיות שזה משהו שתמצאו באינטרנט באיזה אתר שכוח אל, שבנה
איזה אחד מטקסס, שטען שראה רוחות רפאים, ואפילו צילם אותם
בקודאק שלו, או תפס איזה רגע מפחיד איתם בסוני החדש שלו.
אבל הסיכוי שלכם להאמין בזה הוא אפסי, כי כל עוד זה לא קרה
לכם, זה לא קיים.
הבעיה היא שרוב האנשים אומרים על בסיס יומי "לי זה לא יקרה",
כי כל עוד זה מופיע באתרי אינטרנט מטקסס או כל עוד זה כתוב
באחד הסיפורים של פראצ'ט או אדאמס או אולי מופיע באחד הסרטים
של ברטון, זה חייב להיות רק בדמיון.
תאמינו או לא. הבחירה בידכם. הסקפטיות היא ממני והלאה.
כל מה שאני יודע, זה רק מה באמת קרה.

יום ראשון, ה1 בספטמבר 2002.
ג'נט העירה אותי בפתאומיות אדירה כזאת שמאוד לא אופיינית לרוח
הנינוחה שהיא בדרך כלל משרה עלי. היה 16:00 אחרי הצהרים, והיא
צעקה באנגלית האוטנטית שלה כל-כך מהר שלא יכולתי להבין מילה
ממה שהיא אמרה. אולי מלבד כמה קללות שהיא הוציאה מהפה. ככה זה
אם האמריקאים האלו. 'פאק' מופיע בכל מילה שנייה, וזה עוד במקרה
הטוב. במקרה של ג'נט, מילים נורמאליות מופיעות לעיתים רחוקות.

"מה קרה?", שאלתי אותה במבטא הנוראי שלי. לקח לה זמן להבין
שאני לא מבין מילה מבלילת הצרחות שלה.
"אור.. גדול.. שמים... מטוס... בניין... פיצוץ.. אנשים... פאק
מי דאם!", היא הייתה חיוורת בטירוף. ערפד אמריקאי עירוני בא
ושאב לה את כל הדם מהורידים. בסופו של דבר הושבתי אותה על
הכיסא.
"תנשמי גוד דאם איט!", אמרתי לה.
היא התנשמה בכבדות, ראיתי בעיניה שמאוד קשה לה עם החוויה שעברה
עכשיו, מה שזה לא יהיה.
"ראיתי אותם", היא אמרה לי בסוף, "ראיתי אותם נופלים
מהבניין".
"איזה בניין?", שאלתי אותה.
מבט חטוף בדירה הציג בפני כמה ראיות מאוד מוזרות. הדלת הייתה
פתוחה לרווחה, התיק של ג'נט היה מוטל חסר חיים ומחצית מתכולתו
היה שמוט בפיזור על רצפת המטבח. ליד הכיור ראיתי כוס שקופה
שבורה לרסיסים ובקבוק המים היה מחוסר פקק.
"ג'נט מה לעזאזל קרה?", ירדתי על ברכי לגובה עיניה המבוהלות.
"אורן",  היא אמרה את שמי הישראלי במבטא המוזר שלה, "אני לא
יודעת מה קרה".
הלכתי אל התיק הדומם שעל הרצפה, חיטתי קצת כדי לחפש את הכדורים
שלה, משהו פסיכיאטרי שהיא נוטלת אחת ליום או ברגעי חרדה
קיצוניים.
"זה במטבח",  היא אמרה לי ברעד, אחרי שנכשלתי בחיפושי אחרי
הקופסא באזור התיק.
לקחתי בידי שתי כדורים, והוצאתי מהארון כוס שקופה שלמה ורק
לאחר שמלאתי את הכוס עד החצי חזרתי אליה.
היא החזיקה את הכוס ברעד, לקחו לה כמה רגעים להחזיר לעצמה טיפה
מהצבע הטבעי שלה אל פניה.
"אני הייתי שם", היא אמרה לי אחרי שנרגעה, "הייתי בWTC..."
"מתי?" שאלתי אותה.
"עכשיו", היא אמרה לי, המבט שלה הסביר לי שהיא מבינה טוב מאוד
שמה שהיא אומרת לא הגיוני בעליל.
"ג'נט, התאומים לא קיימים, הם לא שם כבר שנה".
כשהתאומים קרסו אני הייתי עוד בצבא. חודש לפני שהשתחררתי הם
קרסו. אני זוכר שישבתי במשרד של רונה, המש"קית חוויה, וראיתי
את הבניינים נופלים בטלוויזיה. אני זוכר מה חשבתי. חשבתי
שעכשיו בטח תפרוץ מלחמה וידחו לי את השחרור בשביל לחלק מסכות
אב"כ. למזלי המלחמה פרצה משהו כמו חודשיים אחרי שהשתחררתי.
אולי זה היה יותר, אני באמת לא זוכר.
ג'נט איבדה את חבר שלה בפיגוע הזה. זה היה הדבר הראשון שהיא
אמרה לי על עצמה, כשהשכרתי איתה דירת שני חדרים במנהטן. היא לא
הייתה מוכנה לעזוב את ניו-יורק. 'רוקי אהב את מנהטן',  היא
סיפרה לי. עד היום לא ברור לי למה היא קראה לו רוקי. השם
האמיתי שלו היה איבורי, אבל היא קראה לו רוקי. מוזר. הוא לא
היה מתאגרף, הוא אפילו לא היה איטלקי. היא פשוט הדביקה לו את
השם הזה. רוקי עבד בקומה השמונים של הבניין השני שנפל. את הראש
שלו מצאו בנפרד מהגוף ואת הרגליים לא מצאו בכלל. החוקרים טענו
שרוקי היה כנראה בין אלו שספגו את המטוס כשהוא נכנס בבניין,
אבל אין שום דרך וודאית לדעת את זה.
כשהגעתי לניו-יורק בנובמבר, כדי לברוח קצת מהבלגאן שיש בארץ,
ישר התחברתי עם ג'נט. מאוד יכולתי להבין לליבה. אולי זה בגלל
שגם אני, ממש כמוה, איבדתי מישהו קרוב במלחמה שאין בה מנצחים.
במקרה שלי המחבל החליט להתפוצץ 20 סנטימטר מהכיסא שבו ישב אח
שלי עם חברה שלו. גם את הראש של אח שלי מצאו בנפרד מהגוף,
ובהתחלה בכלל חשבו שהוא היה המחבל.

ג'נט התרוממה אחרי כמה נשימות מהכיסא והביטה החוצה מהחלון.
"אני הייתי שם אורן", היא אמרה לי.
"גם לי זה קורה לפעמים", אמרתי והנחתי את ידי על כפתה הקטנה
והרועדת.
"לא אורן, אתה לא מבין, אני הייתי שם".
"ג'נט, את צריכה לנוח, אלו ימים מאוד מלחיצים, ואת פשוט צריכה
קצת מנוחה".
הימים הראשונים של ספטמבר 2002 היו מאוד מלחיצים בניו-יורק.
בחדשות הודיעו שמצפים לפיגועי הזדהות לציון שנה לפיגוע המוצלח
ביותר שאמריקה ידעה. היו הרבה משטרות ברחובות והיה הרבה מתח
באוויר. היה לי ברור שבשביל ג'נט הימים האלו קשים במיוחד.
"אתה צודק", היא אמרה לי בסוף, "אני צריכה קצת מנוחה".
היא הלכה לשכב מעט על המיטה בחדרה. אני שאלתי אותה אם היא
צריכה שאני אעשה משהו, והיא רק אמרה שכדאי שמישהו יסגור את
הדלת הכניסה, כי זה לא בריא להשאיר דלת פתוחה במנהטן, אפילו לא
באמצע היום. הלכתי לסגור את הדלת, אפילו נעלתי אותה ליתר
בטחון, אסור היה לי לסכן את יציבותה הנפשי הרעוע של השותפה
האמריקאית שלי.
באותו היום היא נרדמה מאוד מהר. היא ישנה עד היום למחרת והגוף
שלה כמעט לא זז במהלך השינה.
אני נרדמתי ב24:00, מול הטלוויזיה בסלון. על HBO.

יום שני, ה2 בספטמבר 2002.
הטלפון צלצל, אמא על הקו, מישראל.
"יעל לא הלכה היום לבי"ס, הייתה שביתה", היא אמרה לי.
"נו, אז הכול חראגיל בארץ, מה?"
"כן, ככה זה, ההסתדרות שובתת בגלל שכר עוד פעם", היא אומרת
לי.
"תגידי, אמא, איך זה שכשאני הייתי בבי"ס אף פעם לא היו
שביתות?", שאלתי.
"מה קרה לך אורן, כל הזמן היו שביתות, אתה פשוט לא זוכר".
ואז שתקנו קצת.
"אז איך אתה מסתדר עם אוכל וכאלה?", היצר הפולני שלה שאל
אותי.
"ג'נט עובדת יפה, היא מבשלת לי כל הזמן, ואני עדיין עובד אצל
חיים. הוא משלם לי במזומן בסבלות", עניתי לה.
"רק שלא תהרוג את עצמך עם הסבלות הזאת", היא כמעט בכתה לי
לשפופרת.
"אני אהיה בסדר אמא".
"מה השעה אצלכם עכשיו?"
"תשע בבוקר, ג'נט צריכה לצאת לעבודה עוד חצי שעה".
"הבנתי", היא אמרה ושתקה, ידעתי מה תהיה השאלה הבאה שלה. אותה
שאלה כל הזמן.
"מתי אתה חוזר כבר לארץ?"
"כשיגמר לי הכסף, אמא'לה", עניתי לה, "וכשיגמר לי החשק, וכשאני
ארגיש מספיק חזק לחזור שוב לארץ".
ואז היא התחילה לבכות.
"אתה לא תהיה פה באזכרה של ערן?"
"אמא, אני לא צריך אזכרה כדי לזכור את ערן"
"כל המשפחה תהיה כאן, אפילו קובי עוזב את העסק שלו לשבועיים
בפנמה כדי לראות את כולם, הוא בטח ירצה לראות גם אותך, הוא לא
ראה אותך כבר כמעט 5 שנים"
"אמא, אין סיכוי שאני אגיע לאזכרה של ערן, אני לא מתכוון לעזוב
פה עוד חודש".
"אורן, בחייך, בשביל אבא".
"לפני רגע זה היה בשביל קובי"
"בשבילי אורן, בשבילי, בסדר? בשביל אמא שלך!"
"אמא, אם אני מגיע לאזכרה הזאת אז זה רק בשביל ערן, וערן כבר
לא חי בשביל לבקש ממני את זה, נכון?"
אני יודע, שלפעמים אני יכול להיות ממש מרושע לאמא שלי. אני
פשוט יודע את זה, אבל היא לא מוכנה להקשיב לי.
"אני מצטער", אמרתי לה אחרי שבכתה קצת, "אני לא יכול להבטיח לך
שום דבר, אני גם לא יכול לעזוב פה ככה את ג'נט לפני שאנחנו
גומרים את החוזה".
"שג'נט גם תגיע, שתראה את ישראל פעם בחיים שלה, מה יש?", היא
אמרה לי.
"אמא אין לי שום סיבה להביא את ג'נט, היא גם לא חברה שלי או
משהו כזה, ולכן היא לא חייבת לי שום דבר".
"אז אם כך גם אתה לא חייב לה שום דבר", היא הטיחה בי.
"נכון", אמרתי, "אני חייב רק לעצמי".
יכולתי לשמוע את מחנק הדמעות שבגרונה אלפי קילומטרים ממנה.
"אמא, אל תתני לזה להרוס לך את היום עכשיו אוקי? אני לא מבטיח
לך כלום, אולי אני אגיע, אולי אני לא, בכל מקרה, אני צריך
להעיר את ג'נט עכשיו, היא תאחר לעבודה", סיכמתי, "נשיקות
לכולם, ד"ש ליעל ולאבא, אני אדבר אתכם בעוד כמה ימים אוקיי?"
"אוקיי אורניץ', תשמור על עצמך", היא נשקה לי טלפונית, אני
מיהרתי להחזיר לה נשיקה ולנתק את הטלפון. אני שונא להתעורר
משיחות כאלו. זה הורס לי את כל היום.

למרבה הפלא ג'נט כבר לא הייתה בבית. זה הפליא אותי מאוד כי
בדרך כלל ג'נט לא מתעוררת בעצמה, היא הרגילה את עצמה לתת לי את
האחריות של המעיר הדירתי. פחדתי שאולי ההתעוררות הפתאומית שלה
קשורה להתמוטטות העצבים שהייתה לה אתמול אחרי הצהריים. הלכתי
לצחצח שיניים, על המראה שמעל הכיור היא השאירה לי פתק קטן כתוב
באנגלית חמודה:
"תודה רבה על העזרה שלך אתמול בערב, אל תיבהל שיצאתי מוקדם, יש
לי סיבה טובה, הערב אני אחזור עם הרבה מצרכים טובים לארוחת ערב
חגיגית במיוחד, ג'נט".
ג'נט אהבה לבשל לי. זאת הייתה הדרך שלה להודות לי על זה שאני
נשאר איתה בארץ זרה לי. היא כל הזמן התאמצה ודאגה שאני ארגיש
בבית, היא הרגישה שזאת המחויבות שלה כלפי. זה תמיד היה מביך
אותי מאוד, תמיד הרגשתי שהיא עושה יותר ממני, ואני? אני בכלל
לא עושה שום דבר מלבד להעיר אותה בבוקר, ולהצחיק אותה מידי
פעם.
הפתקים שהיא הייתה משאירה לי בבית תמיד הגיעו בטיימינג הנכון.
תמיד ברגעי געגועים, או ברגעי עצב ומשבר. לא משנה מה היא הייתה
כותבת עליהם, אפילו אם זה היה "אל תשכח לקנות חלב - אני שונאת
קורנפלקס יבש", זה תמיד הה מעודד אותי, מחזק אותי, נותן לי
קפיצה.
שלא תבינו לא נכון, בשנה שחייתי עם ג'נט לא עשינו שום דבר
דבילי כמו להתאהב או משהו כזה. לא שכבנו, אפילו לא התנשקנו.
אבל היינו מושלמים. אני חיזקתי אותה בנוכחותי הזרה, והיא חזקה
אותי בכוח הסבל האדיר שלה, וביכולות הבישול הנפלאים שלה. לי
ולג'נט היה עבר משותף, אני וג'נט היינו כמו שירידים אחרונים
מעולמות הרוסים שהתחברו יחד ויצרו עולם חדש לגמרי. ג'נט הייתה
בשבילי ההוכחה שאפשר לעשות אהבה בלי להזדיין ובלי להיות
מאוהב.

כשחזרתי באותו היום מהעבודה, ג'נט כבר הייתה בבית. היא הייתה
במטבח מרוחה כולה בקמח ובהשפרצות רוטב על הלחיים. כשג'נט הייתה
מבשלת היא הייתה הדבר הכי מפוזר בעולם, וזה היה פשוט הדבר הכי
יפה שיכולתם לשים מול העיניים שלכם באותו הרגע.
היא ראתה אותי נכנס, חייכה אלי חיוך שובבי ואמרה בטון ילדותי
"עד שאני לא מסיימת, אתה לא נכנס למטבח, אתה לא עובר אפילו ליד
הדלת".
"מה יקרה אם אני ייפר את פקודתך, מלכתי?" שאלתי אותה.
ובלי לחשוב פעמים היא השפריצה עלי כמה טיפות של רוטב אדמדם על
הפנים. הבנתי את הרמז, קדתי קידה, היא מסרה את ידה לנשיקה,
נשקתי על כף ידה מלאת שאריות הבישול, ליקקתי את שפתי ויצאתי
לכיוון הסלון.
מהסלון יכולתי לשמוע אותה מזמזמת משהו של סטינג. בטלוויזיה
נתקעתי על cartoon network.
אחרי שעה היא יצאה מהמטבח ואמרה לי שעכשיו היא הולכת להתרחץ,
ושבינתיים אני אכין את השולחן לארוחת ערב.
ערכתי את השולחן, שמתי נרות, סידרתי פרחים שקניתי בדרך, הנחתי
את היין שהיא קנתה במרכז השולחן העגול והקטן שהיה לנו בפינת
האוכל. פתחתי את החלון הגדול שבמרכז הדירה, ממנו אפשר היה
לראות בברור את שתי אלומות האור הגבוהות במקום שבו ניצבו עד
לפני שנה זוג מגדלי התאומים. הבטתי בהם ארוכות.
"הם נראים כמו רוחות רפאים, נכון?", ג'נט יצאה מהחדר לבושה
בשמלה שחורה מהממת.
"מה אתה אומר על השמלה?", היא חייכה והסתובבה.
"אני לא יודע מה להגיד...", עמדתי נדהם. לפני שנייה חשבתי שזוג
אלומות אור הן הדבר הכי יפה בעולם, ועכשיו העולם הוכיח לי
אחרת.
היא צחקקה.
"רילקס דרלינג", היא אמרה. לא שהייתי לחוץ, אבל בהחלט הייתי
נרגש.
אני וג'נט עשינו הרבה ארוחות רומנטיות שכאלו. בשביל הכיף. היא
אהבה להפתיע אותי כל פעם מחדש עם איזו שמלה אחרת שהיא קנתה
במיוחד לאירוע. תמיד הייתי נרגש מכמות ההשקעה שהיא הייתה
משקיעה בי. זה תמיד היה מביך אותי בטירוף. מה כבר אני עשיתי
בשבילה? סדרתי את השולחן?
"אתה יודע על מה חשבתי היום?", היא אמרה לי, מתקרבת אלי ומביטה
במקביל אל העיר, "אני ואתה, אנחנו כמו התאומים, זה לא מוזר לך
שאנחנו כל-כך דומים?".
"יש הרבה אנשים דומים, ג'נט", ניסיתי לשכנע אותה.
"לא כמונו אורן", היא אמרה, "אנחנו ממש תאומים".
שתקנו רגע, תוקעים מבט בזוג האלומות. יכולתי להרגיש בדיוק על
מה היא חושבת. אני יודע את זה כי שנייה לפני שפתחתי את הפה,
היא הקדימה אותי ואמרה בדיוק את מה שאני מרגיש.
"אתה מבין אורן, אני ואתה, אנחנו כמו זוג אלומות שתקועות באמצע
מנהטן, אין לנו לאן ללכת, אנחנו כמו רוחות בלי גוף שנכבלו
לאדמה כדי לרדוף את אלו שנשארו בחיים", היא אמרה, "העולמות
שלנו לעולם לא היו נפגשים אם לא היו נכנסים בהם מטוסים
ומחריבים את כל מה שקיים". עיניה ריצדו מעט.
"כל לילה אני רואה את האלומות האלו ואני נזכרת. אין שום דבר
בעולם שיכול למנוע ממני להפסיק להיזכר. רוקי מאיר לי את הלילה
לנצח, ואני מסתנוורת והולכת אחרי האור הזה, הוא משתק אותי
להישאר כאן", היא דברה בשקט.
"לאן יש לך ללכת?", שאלתי.
"שאלה טובה", היא אמרה, "הרי..."
"...הרי אלומות אור יש בכל מקום", המשכתי לה את המשפט.
"בדיוק", היא הסכימה, מעבירה את המבט שלה אל תוך העיניים שלי.
חייכתי ממבוכה. הרגשתי שהיא יודעת על מה אני חושב. אני לא אוהב
להיזכר בערן, ברוח הרודפת שלו שדבוקה לי לנשמה. ממש כמו שהוא
היה כשהיה בחיים, נדבק אחרי לכל מקום, עושה כל דבר שאני עושה,
אפילו הטעם שלו בבחורות היה דומה לטעם שלי. אני לא אוהב להודות
בפני אף אחד כשאני חושב שערן היה נודניק בחייו ועכשיו הוא
נודניק במותו.
"בוא נאכל", היא אמרה בסוף, כדי לנקות את המבוכה מהפנים שלי.

אני זוכר כל דבר שאכלנו באותה ארוחה. אני זוכר את הטעם של
הספגטי אלפרדו אה לה ג'נט, את העוף בדבש, את הסלט חצילים, את
הרוטב בצל שהיא הכינה למאפה פטריות שהיא למדה ממתכון של אמא
שלי. זאת הייתה ארוחה מושלמת.כל הזמן צחקנו, ובשלב מסוים,
כשכבר היינו מספיק שבעים התחלנו לזרוק אוכל אחד על השנייה, אני
לא זוכר את ג'נט כל כך שמחה ומאושרת כמו שהיא הייתה באותו
הערב. פשוט היינו שם. רק אני והיא, לא היה דבר אחר בעולם
מלבדנו, היינו שמחים, באמת. כשאני מתכוון לזה שג'נט הייתה
מקפיצה אותי, אני נזכר במיוחד בערב ההוא.
"אתה צריך לחזור לארץ שלך", היא אמרה לי אחרי מספיק כוסות יין,
כששנינו כבר היינו מרוחים על הספה שבסלון.
"אני לא רוצה לחזור לארץ שלי", אמרתי לה אחרי שתיקה קצרה... לא
הייתי בטוח במה שאני אומר.
"אתה צריך לחזור להורים שלך, למשפחה שלך", היא ניסתה להתרומם,
בקושי.
"את לא מבינה ג'נט, אין לי מה לחפש בישראל, כל הזמן יש שם
שביתות, ויש המון מובטלים, ואל תשכחי שיש שם מלחמה", כן, אלו
היו הטיעונים היחידים שלי. הטיעונים הכי הגיוניים שלי.
הטיעונים הכי ניתנים להפרכה שלי.
"מה יש לך לחפש פה? אין לך אפילו גרין קארד, אתה עובד לא חוקי,
זה לא יכול להמשך ככה לנצח", בסופו של דבר היא הצליחה להתרומם.
זה בדיוק היה הרגע שבו אני קבלתי בעצמי מוטיבציה להתרומם
מולה.
"אולי..", גמגמתי, "אולי..."
"אולי... מה?", היא דרבנה אותי.
"את יודעת", כמה שפחדתי להגיד לה את זה.
"אני יודעת מה?", אולי גם היא פחדה להגיד את זה.
"אם נצליח לשכנע אותם שאנחנו...", התנועות ידיים שלי נעשו יותר
ויותר מגושמות.
"שאנחנו מה?"
שתקתי לרגע, הייתי שתוי קלות כדי להביט בה בדיוק אל תוך
העיניים, אבל איך שהוא המבט שלי בכל זאת הצליח להסביר לה בדיוק
למה אני מתכוון.
"מאורסים?", היא אמרה בפליאה.
אני הנהנתי, והיא נקרעה מצחוק. ודחפה לי את הפנים אחורה, זה
כמובן גרם לי ליפול על הספה בלי הרבה יכולת וכוח לקום.
"אורן, אנחנו לא יכולים להתחתן..."
"למה?", עשיתי עוד ניסיונות קלושים להתרומם. עד שבסוף הצלחתי
שוב.
"למה?", היא אמרה, מביטה בי מחייכת. שיכורה.
"למה?", היא חזרה על עצמה, "כי אתה צריך לחזור להורים שלך
אורן, זה למה".
"אבל טוב לי כאן", ניסיתי להסביר לה.
"אורן, טוב לך כאן עכשיו! אבל יש לך משפחה שמחכה לך, ולימודים
שמחכים לך, וחיים שלמים שמחכים לך, כאן אין לך דבר מלבד סבלות,
ופסיכופטית שמסתובבת לך בין הרגליים!"
"את לא פסיכופטית!"
"אני כן!!", היא צרחה, הרגשתי שהיא הולכת לבכות.
התקרבתי אליה.
"אתה לא מבין", היא סמנה לי לעצור עם היד. היא הסתובבה לכיוון
החלון. ראיתי שהיא בוכה, "אסור לך עוד להיות כאן".
הרגליים שלי היו חלשות מידי בשביל להשאיר אותי עומד למשך זמן
אז התיישבתי.
"אני מתגעגעת לרוקי", היא אמרה, "אני שומעת את הקולות שלו
בלילה, אני מרגישה את הנוכחות שלו כאן, סביבי. הוא אומר לי
שהוא שמח שאתה כאן איתי, שיש מי שדואג לי. אבל אתה לא מבין.
אני לא יכולה שתדאג לי", היא אמרה.
"אתמול הייתי שם. ראיתי מול העיניים שלי את הבניינים נופלים.
זה היה אמיתי אורן. לא חלמתי את זה, אני קפצתי אחורה בזמן כדי
לראות במו עיני מה קרה שם".
היא הסתובבה אלי.
"זה משגע אותי, אני משתגעת מחוסר הידיעה, מה הוא הרגיש, מה עבר
עליו, מה הוא חשב כל הדרך למטה כשהבניין קרס. כל הזמן אני
חייבת לדעת ובגלל זה כל הזמן אני קופצת אחורה בזמן".
"ג'נט..."
"אורן! תקשיב לי, אסור לך יותר להיות כאן. משתי סיבות. האחת,
כי זה מזיק לי. והשנייה כי זה מזיק לך. יום יבוא, אורן, ואחיך
יתחיל לבקש ממך דברים. הוא יתחיל לבקש ממך לנסוע בקו שהוא נסע
בו, הוא יבקש ממך להרגיש איך זה מרגיש להתפוצץ בתוך אוטובוס,
ואתה תהיה חייב להתמודד עם זה אחרת זה יהרוג אותך!", היא אמרה
לי.
"אורן, אני רוצה שתעזוב מחר, אני לא רוצה שתישאר פה יותר, אתה
מבין?"
"ג'נט..."
"תבטיח לי שמחר אתה עוזב, תבטיח אורן".
"אני מבטיח".

את הלילה ג'נט העבירה ליד החלון. אני העברתי את הלילה בחדר
שלי. על המיטה. לא ממש מצליח להירדם.

יום שלישי, 3 בספטמבר 2002.
כשעלה הבוקר התקשרתי לאמא שלי. אמרתי לה שאני אחזור לארץ בשבוע
הבא. היא הייתה כל כך שמחה שהיא שכחה לשאול מה קרה, ואיך זה
ששניתי את דעתי כל כך מהר. ג'נט לא הייתה בבית. היא גם לא
השאירה לי אפילו פתק אחד שמסביר לאן נעלמה.
ארזתי מזוודה והלכתי לחיים. בקשתי לישון אצלו השבוע וגם הודעתי
לו שאני חוזר לארץ.
כל אותו השבוע, חלמתי על ערן. כל פעם היה זה חלום אחר. כל פעם
חלמתי על איזו חוויה אחרת שעברתי איתו. באחד החלומות נזכרתי
שכשאני הייתי בן 12 והוא היה בן 9 נסענו עם ההורים שלנו
לניו-יורק והיינו בתאומים. הוא נורא פחד מהגובה, הוא פחד
שאלוהים ייקח אותו כי עכשיו כשהוא גבוה מעל לאדמה אז לאלוהים
יותר קל לראות אותו ולהגיע אליו. אני נזכרתי איך אבא שלי ניסה
להסביר לו שאלוהים נמצא הרבה יותר גבוה מהבניינים ובשביל להגיע
אליו צריך לקחת מטוס. נזכרתי שכל הדרך חזרה מארה"ב ערן בכה
ופחד לישון וכל הזמן נעל את עצמו עם חגורת הבטיחות ואני כמו
מניאק הפחדתי אותו שאם אלוהים ירצה לקחת אותו הוא פשוט יגרום
למטוס להתנגש באיזה בניין גבוה.

כשחזרתי לארץ, הפסקתי לחלום על ערן. אבל התחלתי לחלום על
ג'נט.

יום רביעי, ה16 באוקטובר 2002.
קובי היה שם, לא ראיתי אותו 5 שנים. אבא נתן נאום נורא מרגש
והוא גרם לכולם לבכות. על איך ערן היה אמור להיות עכשיו בצבא,
ושחברה שלו הייתה אמורה עכשיו להשתחרר. ועל איך הם דברו על
חתונה, למרות שהיו יותר מידי צעירים בשביל להבין מה זה אומר.
הוא דיבר על התחביבים של ערן, ועל החלום שלו להיות טייס
באל-על. אני רק הסתכלתי על הקבר שלו כל הזמן. על התאריכים. אני
זוכר שאמרתי לעצמי, לערן, שאני מחכה ליום שבו הוא יתחיל לבקש
ממני דברים, כי עד עכשיו זה לא קרה. עד עכשיו הוא היה רק מבקר
בחלומות שלי, לא יותר מזה. מספר לי סיפורי ילדות משותפים,
מזכיר לי בדיחות קטנות שהייתי עושה על חשבונו. בשנתיים
האחרונות, השנתיים שבהן התרגלתי לחיות בלעדיו, חשבתי כל הזמן
שהזיכרונות האלו רודפים אחרי, שהוא מציק לי, אבל ביום האזכרה
השני שלו, הבנתי שאני הייתי זה שמציק לו, אני הייתי הנודניק,
אני הייתי זה שמלחיץ אותו, שמדאיג אותו, שדוחף אותו לעשות
דברים שהוא לא מעוניין בהם. זה הייתי אני. אני הייתי רוח
הרפאים החיה של אחי המת. בסוף האזכרה, ישבתי לדבר עם קובי על
פנמה, הוא הציע לי עבודה שם, בתור סוכן של משהו, לא היה לי ממש
ברור למה הוא מתכוון. אני אמרתי לו שאם אני אחזור לחו"ל זה
יהיה רק לניו-יורק. וקובי, בלי לשאול הרבה, הבין שמשהו מבקש
ממני ללכת לניו-יורק. משהו מחכה שאני אגלה אותו שם. משהו קורא
לי אליו. זה לא היה משהו.. זה היה מישהו. מישהי.

יום שני, ה1 בספטמבר 2003.
שנה שלמה העברתי בתל-אביב. הספקתי לעשות מילואים פעמיים, לעבור
קורס ברמנים ולעבוד שלושה חודשים בפאב קטן שנסגר זמן קצר אחרי
שהוא נפתח. הספקתי להכיר שתי בחורות, שתיהן היו סנוביות
מרחובות, שתיהן למדו משפטים בבר-אילן, שתיהן הספיקו לי
לחודשיים, כל אחת.
שנה שלמה העברתי בתל-אביב, מחכה. מחכה שערן יבקש ממני לעשות
משהו, להיכנס לאיזה אוטובוס בסיכון גבוה, שיבקש ממני לשבת
במייקס פלייס, שיבקש ממני להסתובב בטיילת ליד הדולפינריום. אבל
הוא שתק. שתיקה רועמת. הייתי רק אחת שבקשה ממני. ג'נט. בקשה
ממני לקחת מטוס. ביקשה ממני להציע לה נישואין אמיתיים, בקשה
ממני לעשות צעד אמיץ. בקשה ממני להפסיק לפחד. בקשה ממני להרגיש
את כל מה שהרגשתי לפני שעזבתי את ניו-יורק. ביום שני ה1
בספטמבר 2003, לא יכולתי לעמוד בצד עוד ולשתוק. אז לקחתי מטוס
וטסתי חזרה לניו-יורק.

בסוף מצאתי את ג'נט. קבורה ליד איבורי. ג'נט הבעירה את הדירה
שלנו וקפצה מהחלון. ג'נט קפצה מבניין לוהט. ג'נט הייתה שם,
במגדלים. כשזה קרה. היא הייתה שם וראתה את הכול.
ג'נט קפצה.

אני לא מבקש מיכם להאמין לי.
אתם בטח לא מאמינים לי בכל מקרה.
אני אמנם לא בחור שחי בטקסס ומריץ אתר שמתעד מפגשים עם חוצנים,
אבל לי כן יצא לפגוש את זו שעשתה קפיצה. קפיצה אחורה בזמן.
אני רק מספר את מה שבאמת קרה.