המכשף הרשע ירד במדרגות האבן מחדר השינה שלו, משפשף את עיניו.
"בוקר טוב, עליסה!"  הכריז מתוך פיהוק, משהבחין בה.  הוא קטף
את גלימתו מקולב העץ והתעטף בה להגנה מהאוויר הצונן שתקף אותו
מכל עבר.
"בוקר טוב, מכשף!"  ענתה עליסה.  היא בדיוק נכנסה פנימה,
וניערה את מטרייתה מטיפות הגשם ע"י פתיחתה וסגירתה מספר פעמים.
לבסוף הניחה את המטריה להתייבש בפינה.  המכשף, בינתיים, מילא
קערה בקורנפלקס מצופה דבש ואגוזים, וכמובן בחלב.
"הבטחת שתביאי את השפן הלבן לפגוש אותי, עליסה."  אמר המכשף
בין כף לכף שלעס בקולניות.  היא השתהתה מעט לפני שענתה.
"כן, נכון.  הוא היה אמור לפגוש אותי ליד עץ האלון.  חיכיתי לו
וחיכיתי והוא לא הגיע.  שעה שלמה עמדתי בגשם ונרטבתי לגמרי.
אולי הוא לא יכל להגיע בגלל הגשם."  המכשף ציין לעצמו, בליבו,
את המהירות בה המציאה את הסיפור, ואת בחירת המילים המשכנעת -
מרשים ביותר בשביל ילדה בת 5.  הוא פחד לחשוב כמה קל יהיה לה
לשטות בו לכשתגדל, או אפילו בעוד שנים ספורות.  הוא שקט, מלבד
לקולות הנפץ שהשמיעו פתיתי התירס בפיו.
"אתה לא מאמין לי, נכון?!"  שאלה עליסה, בכעס.  "אתה חושב שאני
משקרת!"  הוא לא ענה.  "נכון?"  התעקשה.
"נכון."  הוא הודה, פניו קבורים בתוך הקערה הסינית ממנה אכל.
"למה אתה לא יכול להאמין לפעמים, כמו כולם?  למה אתה חייב תמיד
לדעת הכל?"  עליסה הוסיפה להאשמה גם יבבת בכי קצרה, אשר
מניסיונה גורמת בד"כ למבוגרים לרגשי אשמה ורחמים.
"זאת שאלה טובה."  אמר המכשף הרשע.
"זה מה שאתה תמיד אומר כשאין לך מה להגיד, כדי למשוך זמן."
הקניטה אותו עליסה.
"נכון, רק שהפעם יש לי תשובה:  אני לא רוצה להאמין,"  משך
המכשף עוד קצת זמן, "מכיוון שאנשים שמאמינים הורגים אנשים
אחרים שמאמינים בדברים אחרים."  עליסה חשבה על זה קצת, ואז
שאלה:
"ומה אם כולם יאמינו באותו דבר?"
"זה באמת רעיון טוב מאוד,"  התחנף המכשף, אך מיד מהר להסתייג
מהתחנפותו, "אבל הוא לא מקורי.  מוחמד חשב עליו עוד לפני 1400
שנה.  הבעיה עם הרעיון הזה, היא שצריך להכריח את כולם להאמין
באותו הדבר, וזה גם קשה, וגם לא יפה."  הוא חזר לאכול את
הקורנפלקס שלו.  עליסה התיישבה לשולחן מולו, מקפלת תחתיה את
שמלתה הלבנה, ושקעה במחשבות.
"אז איך זה שכולם מאמינים בארנב הלבן, חוץ ממך?"  היא התפרצה
לפתע, כדרכם של ילדים, שאצלם המעבר ממחשבה לדיבור הוא עדיין
הרבה יותר ספונטני.  המכשף שב וכבש את מבטו בקערה שלפניו - רשע
ככל שיהיה, דרושה מידה רבה מאוד של אכזריות בכדי לנפץ את
אשליותיה של ילדה בת 5.
"הם לא מאמינים."  אמר בקול רפה.  "הם פשוט חושבים שזה נורא
חמוד שאת ממציאה סיפורים כאלו, על ארנבים לבנים וחיילי קלפים.
הם לא רוצים לעצבן אותך, אז הם משתפים פעולה אתך.  אני פשוט
מוכן לעצבן אותך."
"זה לא נכון!  הם כן מאמינים לי!  כולם, חוץ ממך, מאמינים לי!
אתה סתם אומר ככה כדי לעצבן אותי - באמת לא איכפת לך, אתה
אפילו נהנה מזה!"  האשמותיה, בצירוף בכיה המבוים, פגעו בעמקי
נשמתו.  הוא הרים אליה עיניים מלאות כעס, על כפיות הטובה שלה.
"אין לך מושג כמה קשה לי לומר את הדברים האלו.  אני לא רוצה
לפגוע בך - כואב לי לעשות את זה - את מבינה?"  הוא השתהה לרגע,
מחכה לתגובה, אך המשיך משלא קיבל אותה.  "אבל אני מוכרח.  אני
היחידי שמבין אותך באמת.  אני היחידי שמנסה ללמד אותך את הסכנה
שבשקר, לפני שיהיה מאוחר מדיי, לפני שתלמדי לשקר טוב מדיי."
"אני לא משקרת!"  קראה.  היא קמה, מיישרת את שמלתה הלבנה,
ופנתה לצאת, דמעות בעיניה.
עוד ניסיון שנכשל, חשב לעצמו.  עם כל כשלון כזה היא מתרחקת
ממני יותר ויותר.  מה הייתה הטעות שלי?  שאל את עצמו.  כן,
כמובן, הוא היה צריך להבהיר לה קודם שאין כל פסול בשקר עצמו,
שאין היא צריכה להכחיש אותו.  הוא הבחין שבכעסו הפיל את הכף
לתוך הקערה, מתיז חלב על גלימתו.  שחור מסתיר הכל, חשב, מלבד
לבן.

מיד אחרי שטרקה עליסה את הדלת מאחוריה, יצא הכובען המטורף
ממחבואו מאחורי הווילון.
"זה לא בסדר איך שדיברת אליה,"  אמר הכובען, "היא הרי בכלל לא
שיקרה."