חשבתם פעם, מה היה קורה לו יכולתם לשלוט שליטה מלאה על החיים
שלכם?
על העבר, על ההווה, ועל העתיד כמובן?!
אני לא מדברת על שליטה "על-טבעית", או בצורה בדיונית, אלא ממש
שליטה.
לדעת שבכל רגע נתון, יש לך יותר משתי אופציות, להחליט באיזו
דרך תלך ובאיזה נתיב תבחר, כדי לממש את מה שתמיד רצית-להיות
אתה, באופן שלם ואמיתי.
תנסו לחשוב רגע, תנסו להזכר בבית הספר היסודי, למשל.
אני זוכרת היטב את הפעם ההיא, שאותו ילד, שהיום נראה לי קטן
וחסר אונים, יצור שפל ועלוב, קילל אותי בקללה מעליבה ונוראית,
כבר אז.
באותו רגע פשוט פרצתי בבכי, בכי שנבע מתוך הבטן, ולא מהראש.
הצורך שלי לבכות היה חזק יותר מהצורך שלי להגיב, דבר שרק חיזק
אותו, ומאותו הרגע הוא המשיך לקלל אותי, כאוות נפשו.
וכשאני חושבת על זה, וכאשר אני רואה ויודעת היטב מי אני כיום,
לאן הגעתי, ומה עשיתי בחיי, אני חשה מן רצון עז לחזור לאותו
יום, ופשוט לנעוץ באותו ילד מבט מזלזל. לא להכות אותו, לא לקלל
אותו חזרה, אלא פשוט להראות לו, באמצעות מבט, קשה מכל, מי אני,
ומי הוא.
שיבין היטב, שחייו האומללים כיום, כאשר הוא נכנס ויוצא ממוסדות
שונים ומשונים, ומתאמץ בכל כוחו לגמור את החודש, התחילו כבר
אז, באותו יום בבית הספר.
וכל מה שאני רוצה, הוא לנעוץ מבט, שאומר הכל, שיבטא אותי בצורה
הכי טובה שאפשר, ושיבהיר לו היטב, שרחוק הוא כבר לא יגיע.
                                               

נתקלתי בו לפני מספר ימים, ברחוב.
אני יצאתי ממקום העבודה, בדרכי אל המכונית שחנתה בהמשך, ואז
נתקלתי בו, יושב על הרצפה, אבל וחפוי ראש, ובידו כוס פלסטיק
לבנה.
בהתחלה, לא זיהיתי אותו, אך כאשר חלפתי על פניו, במחשבה
אוטומטית של "הנה עוד קבצן, אחד מהמוני הקבצנים שנמצאים בל
אביב", והוא הרים את ראשו בתנועה פתאומית, זיהיתי אותו, מיד.
על אף שהיה לא מגולח, ולבוש בגופיה פשוטה וקרועה, זיהיתי היטב,
וראיתי בפניו את הילד הרשע, שקילל אותי, ילדה חסרת אונים, וגרם
לה לבכות, בהנאה מרובה כל כך, כמעט סדיסטית.
הסתכלתי היטב בעיניו, וראיתי בהן משהו מסכן, מתחנן לרחמים,
למטבע או שניים.
לאט לאט, שלשלתי לכוסו מטבע של שקל,  ונעצתי בו מבט מזלזל. מבט
שהבהיר לו הכל.

והלכתי משם, מחייכת חיוך קטן לעצמי, בידיעה, ששלטתי על חיי,
והצלחתי להשתלט גם על חלקים מן העבר.