באר שבע היא עיר ללא ייחוד,  חשבתי בייאוש ממקומי ליד החלון
הגדול בסתוונית 4.
ישבתי במכנס קצר וגופייה לבנה על הערסל הארוג משבצות מרובעות,
רגל אחת מתנדנדת מחוץ לו, אצבעותיה נמתחות לכיוון הרצפה כדי
לחוש מעט מהקור הטמון ברצפות דירתי, ללא הצלחה.
אמצע אוגוסט, ללא ספק התקופה הנוראה ביותר למועד ב' בכימיה,
ואני תקועה בעיר בלי ים ושטופת  שמש, מחוסרת כל רצון למלא את
ראשי נוסחאות תרמודינאמיות מתישות.
היטבתי את משקפיי על אפי והרמתי את מבטי מהרחוב השומם, מהאספלט
הלוהט ומדרכות הבטון הנטושות, אל השמיים הבהירים, ללא ענן אחד
לרפואה, שהכאיבו לעיניי באותו תכול מסנוור השמור לבקרים
קיציים.
הצצתי בשעון האורלוגין הישן, שסחבתי מהבית של סבתא שלי כששאר
המשפחה עדיין התלבטה אם מוסרי לחשוב על חלוקת רכוש במהלך
השבעה, אך לא הצלחתי לראות את המחוגים בגלל השתקפות האור
מהחלון בזכוכית העגולה.  
אוף, חשבתי בזעף, שוקלת אם גופי הרפוי מסוגל לאגור מספיק כח
בכדי להתקרב לאורלוגין וכמובן מחליטה לבסוף שהשעה לא עד כדי כך
חשובה לי, בכל זאת, זמן הוא מושג מעורפל משהו ו"מאוחר" הוא
ביטוי יחסי בהחלט, אבל מכיוון שחוסר הידיעה המשיך לטרוד את
מנוחתי הושטתי יד לעבר מכשיר הטלפון המונח תחת הערסל וחייגתי
ליוני.
המתנתי ממושכות עד שהצלצולים נפסקו ושמעתי צליל נקישה ולאחריו
נשימות כבדות מעברו השני של הקו.
"נו?"  פלטתי בקוצר רוח.
"מה נו?" קולו היה נמוך להחריד.
"אתה לא מתכוון להגיד 'הלו' או 'בוקר טוב' או משהו כזה?"
"אני ישן.  מה השעה בכלל?"
"אני לא יודעת.  אין לי כח לקום מהערסל ולבדוק, אז חשבתי שאולי
אתה תדע, אחרת לא הייתי מתקשרת כל כך מוקדם. אני מאוד מעריכה
אותך. לא הייתי מתקשרת לפני עשר, נניח, כי אתה חושב שאתה עדיין
צומח וצריך הרבה שעות שינה, אז טלפנתי כדי לברר מה בדיוק השעה,
כדי לא להפריע לך לישון."
השתררה שתיקה קצרה, יכולתי לשמוע אותו שוקל את דבריי, ולבסוף
מתרצה.
"טוב. אם לפני אחת עשרה בבוקר עכשיו, אני לא מדבר איתך יותר."
"מה?!" שחררתי זעקת שבר, "דיברנו על עשר!"
"יהלי, הערת אותי כדי לבדוק אם מספיק מאוחר כדי להעיר אותי,"
הוא פיהק בקולניות, "אני מקבל שעה בונוס."
חיכיתי בסבלנות עד שיתהפך לצד השני ויביט בשעון-בצורת-נעל
המונח על שידת העץ הנמוכה לצד מיטתו, אלוהים, אני מכירה אותו
יותר מדי טוב, ולאחר מספר רגעים שמעתי את קולו, פחות כבד
ומלווה בנימה מתנצחת, אומר, "עשר ורבע.  נדבר מחר."
וניתוק.
יופי.
מה אני אעשה עכשיו?  שעתיים ישבתי על הערסל, מחכה בסבלנות עד
שיהיה מספיק מאוחר כדי להעיר את החבר הכי טוב שלי בלי רגשות
אשם, ובחיוג פזיז הרסתי לעצמי את כל הסחות דעת שתכננתי להיום.
מה, ללמוד?
אני חושבת שלא.
אומרים שאם מבקשים משהו חזק מספיק, הוא מתגשם.  אז התרוממתי
מהערסל, המומה מעצמת התעוזה שהמעשה הזה דרש, ניערתי מהגופייה
הלבנה פירורים של עוגיות שוקולד-צ'יפס, מזכרת מארוחת הבוקר
הבריאה שארגנתי, דרך נפלאה להתחיל את היום, ונעמדתי מול החלון
הגדול.
הפניתי את ראשי לשמיים, עצמתי עיניים, קפצתי ידיי לאגרופים
וביקשתי נס.
כל דבר שיחלץ אותי מהשגרה המשעממת, המתנזלת הזו, כל דבר שיוציא
אותי לחופשי.
כל דבר.
לא הייתי בטוחה כמה זמן עליי לחכות עד שאהיה בטוחה שכלום לא
קורה.
אבל כלום זה כלום, לא משנה כמה זמן מחכים,
ולכן הסתובבתי והלכתי, תחושת הייאוש הופכת לאטה לריקנות אדישה,
והרמתי מהשולחן במטבח את חוברות הכימיה הירוקות, העפרון
והמחשבון, כדי לקחת אותם אתי לסלון.
אך אז נעצרתי, יחפה, מול החלון הגדול.

הם צנחו מולי, בודדים אך הולכים ומתרבים, פתיתי שלג, לראשונה
בחיי, והם באמת לבנים, לבנים טהורים, מעשה קסום של צורפות בין
קיפאון לאווריריות, מרחפים בדממה מלכותית,  קסם, שלג, אור,
אני מתקרבת לחלון ומצמידה את אצבעותיי ואפי אל הזגוגיות
הצוננות, צופה בהדרת כבוד ברחוב העכור מתמלא לבן, מתרגשת, זה
קורה באמת,
אני ניתקת מהזכוכית, מותירה עליה אד נשימותיי, חוטפת מהדחליל
בכניסה כובע-צמר וצעיף, נועלת כפכפים וממהרת החוצה, לא לפני
שהתעכבתי לרגע כדי להעניק נשיקה מרפרפת לדחליל העירום שלי.
אני הולכת לבנות בפינת הסתוונית 4 את איש השלג היפה ביותר
שנראה אי-פעם בבאר שבע.  איזו עיר מדהימה.