היום פגשתי את יוסף. סתם ככה, הולכת לי ברחוב בן יהודה, אחרי
עוד ערב של ריקודים ואלכוהול במועדון לילה תל אביבי, המאכלס
בתוכו עשרות אופציות פתוחות (כמוני)  ו"כזה" ו"כאילו" ו"מה
קורה אח שלי, הכול טוב?!" למיניהם. יוצאת ללילה התל אביבי הלח
ויוסף יושב שם, בפתח חנות הפרחים שלו, 2:00 בלילה, אמצע תל
אביב.
"תגיד, כמה עולה אצלך זר?!" אני שואלת אותו.
"שישים שקלים, גיברת" הוא עונה לי.
"לא תודה" אמרתי והמשכתי ללכת.
"לכי, לכי, לא צריך, תאמיני לי, הצעירים של היום זה לא מה שהיה
פעם" זורק לי היוסף, איש חביב למראה וטעון רגשית למשעי.
לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להיסחף להרפתקת עבר/הווה/עתיד
נוספת בעיר הזו. מזה שלוש שנים, מאז עברתי לעיר הגדולה מהכפר
הקטן, מאז התהפכו כל היוצרות, העקרונות והאידיאלים בחיי, מאז
נפתחו עיניי והתנפצה בועתי, שלוש שנים שאני נסחפת אל סיפורי
סבא וסבתא של אנשים שאינם הסבא והסבתא הפרטיים שלי, אך חיים
ונושמים את העיר הזו מזה עשרות שנים ונותנים לי תחושה של בית.

יוסף זה, היושב שם באמצע לילה סתמי נוסף בעיר, עורר בי, שוב,
את הרצון לשאול "למה?!" - למה הצעירים של היום זה לא מה שהיה
פעם, מה חסר לו, מה כל כך כואב בפנים, מה הוא רואה ברחוב הזה,
מידי יום ומידי לילה, כשחבורות נוספות של צעירים, כמוני,
עוברות שם ביעף, בדרך מכאן (?!) לשם (?!). יוסף מצידו, לא היה
צריך יותר מכך בכדי לפרוס את המניפסט שלו ואת סיפור חייו; ואני
הייתי שם שוב, כמו כלום, בכדי להקשיב.
בעיר הזו, תל אביב, שאפילו בשם שלה יש ניגודיות כל כך חריפה
בין מה שמסמל את הישן, העתיק, ההיסטורי - תל, לחדש, הפורח
והמלבלב - אביב, בעיר זו ממש אני מסתובבת, שואלת ומבררת, בדרך
שלי, את התשובות האינסופיות לשאלות שלי, הנגזרות משאלת השאלות
- "מה יהיה?". התשובות משתנות לי כל יום: יום אחד ארוזות בנייר
צלופן אצל יוסף מהפרחים ששמע פה הכול, ביום הבא מרוחות בדיו על
קבלה מנהג מונית שראה כבר הכול, יום נוסף מתערבלות הן במימי
הפדיקור אצל ליזט הספרית, שהייתה פה כשכל זה קרה. בסופן של
התשובות אין סימן קריאה. התשובות עצמן מסתיימות בעוד סימן
שאלה.
לכל אחד בעיר הזו יש את הסיפור שלי. במשך שנותיי הקצרות בעיר
הזו, מאז הפכתי מעכבר הכפר למעין מיני מאוס עירונית, אני בונה
לי כאן את הסיפור של עצמי. תמיד אהבתי סיפורים שמניב  הדמיון,
אך בסיפור הפרטי שלי, שקורם לו עור וגידים מדי יום, הדמויות
אינן בדויות והקשר למציאות חזק כל כך.
הסיפור שלי מתחיל בכל בוקר עם כוס קפה ועיתון, שמלא במילים,
כותרות וסמלים, שמטרתם עבורי היא תמצות לעוס ומחושב של הכאוס
שבחוץ. יוצאת אל הרחוב, צופה אל הים, מדמיינת שוב שהצועדים
מולי בהליכת הבוקר זוכרים אותי מאתמול בבוקר ואומרת להם שלום,
בחיוך מבויש, בהנהון עצוב, שלרוב לא מוצא לו מענה.
אני עוברת ליד ביתו של בן גוריון, שממש לא מזמן, חמישים שנה
קודם, יותר נכון, סבא שלי שמר כאן על הראש שלו, עליו היה עומד
אותו מר גרין בתנוחת יוגה ניו-אייג'ית משהו, בחוף שהיום נקרא
גורדון. פעם אחת, כשתחושת השליחות עוד פיעמה לי חזק בעורקים,
פגשתי כאן, בשדרות בן גוריון, ילד קטן, שהוציא זעמו על עמוד
חשמל. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה והוא אמר שככה בא לו
ושאני לא אתערב. זה, כמובן, רק עורר אצלי את היצר המזוכיסטי
והסקרני כאחד, מה  שגרם לי לקחת את הילד לטיול קטן בשדרה, טיול
ניקוי ראש בערב יוני לח, שבמסגרתו סיפרתי לו על סבא שלי ועל מה
הוא עשה כאן בבית של בנגו. הילד לא ממש הקשיב לי, אבל נראה היה
די משועשע מהרעיון ולי זה הספיק כדי לסמן וי נוסף על המעשה
הטוב שלי ליום זה.
בתת המודע ההיסטורי שלי, שמהדהד לי היטב בין חוויות נוספות שלא
הדחקתי מהילדות, יושבת חדווה, המורה שלי מכיתה ה4. אותה חדווה
שלקחה אותנו לסיור ב"יד ושם" ואמרה לנו שעלינו לזכור שיש לנו
משימה מאד חשובה - לזכור ולא לשכוח. חדווה הפגישה אותנו עם
ניצול שואה, שהסביר לנו שהנה, אנחנו אוטוטו נשארים לבד, בלי
הניצולים שיספרו את הסיפור, כי הניצולים הולכים למות כל רגע
ועלינו מוטלת המשימה להעביר את הסיפור הלאה. איך שהוא יצא
שהמילים שלו ומילותיה של חדווה נכנסו לי כל כך עמוק ללב ומאז
יש לי מעין רשמקול פנימי המיועד לזקנים בלבד. כל זקן בעיר הזו,
שרק פותח את פיו, זוכה מיידית לאוזן בצורת אפרכסת ועיניים
הבולעות בשקיקה את הדמות וסיפורה. אני מציינת לעצמי, בצורה
חולנית למדיי, שאני חייבת לבקר את סבא וסבתא מדי שבוע, כי יש
להם כל כך הרבה סיפורים להשמיע, תמונות מהפלמ"ח להראות ולקחים
חשובים להעביר הלאה לנכדים שלי, שאינם קיימים עדיין. אני מאד
רוצה לשמוע הכול ולרשום הכל, כדי לזכור ולא לשכוח, כדי להספיק,
לפני שהם בורחים ממני לעולם שכולו טוב (?!).
יוסף מחנות הפרחים אמר לי שהוא לא מבין איך הנוער של היום איבד
את הכבוד לעצמו. איך זה שכל הבחורות עם החולצות הנוצצות
והצמודות לא מתביישות להתנהג כמו שהן מתנהגות. אני, עם אותה
חולצה צמודה ונוצצת, ברגשות אשם תמידיים על זה שאני חיה
ונהנית, גם בעיר מלאה זקנים ממורמרים, שאני כל כך אוהבת,
מסתכלת עליו וקונה ממנו את זר הפרחים שזה עתה דחיתי. לא נורא,
במקום לחם, חלב וירקות למחר, הרי תמיד אני יכולה לעשות שופינג
במקרר של אמא בכפר, ככה זה כשאת עדיין סטודנטית, זה תמיד תירוץ
טוב.
יוסף מספר שהוא נמצא כאן מדי לילה, גם בגילו המופלג, רק בכדי
שהילדים שלו (ילדים קטנים בני ארבעים ומשהו) יוכלו לישון בשקט,
שיהיה להם כל מה שרק ירצו. אני חושבת לעצמי שאם הילדים של יוסף
היו יודעים כמה הוא ממורמר וכועס, כמה הוא מתגעגע, הם היו
יכולים רק להתבייש להם, אבל הם בטח עסוקים במשהו יותר חשוב
בשעת לילה מאוחרת זו, בטח הם צופים בהקלטה של "קחי אותי
שרון".
המפגשים ההיסטוריים בסיפור שלי הם יומיומיים: אני צועדת בבריזת
ערב קרירה של ספטמבר אל מתחם הבילויים גדוש צלילים אלקטרוניים
בנמל תל אביב, היכן שהיה יריד המזרח הרחוק בזמנים של סבא שלי,
עוצרת בגלידה מונטנה לבייגל בטעם של פעם; אני שותה לי בירה על
ספסל בודד בשדרות רוטשילד, ליד ביתו של הרב אריה לוין, שהיום
הוא מסעדת דגים על שמו של מישהו אחר. אותו מר לוין, אני חושבת
לעצמי, גרם לכל העיר הזאת לקרות ובסוף דיזנגוף, גם שם של רחוב,
לקח לו את כל הקרדיט; אני קונה לי קוקה קולה בסוף רחוב
לילנבלום, היכן שהיו מוכרים גזוז צוף למי שהיה לו כסף בקיוסק
הראשון בעולם; אני קונה לי בגד זול בשוק הפשפשים, ממש מחוץ
לחומה של מה שהיה פעם העיר העתיקה של יפו, העיר הגדולה, שהיום
היא מוזיאון קטן של פעם בשולי הכרך הגדול. רק את הקפה שלי אני
עדיין שותה במקום היסטורי, בקפה של הזקנים אצל משה הדתי, כי
שמה אין פוזה, יש מאוורר כמו פעם ובייגל עם המון גבינה לבנה
ונס קפה של עלית, בלי שום מיתוג איטלקי אופנתי.
אני מרגישה תמיד שבכל פסקה בסיפור שאני כותבת בעיר הזו  יש
פרסומת סמויה, ממש כמו כל צעד בה, עיר של ניאונים והטיזרים.
לפעמים נדמה לי שאני נוהגת על גשר ההלכה שלא כהלכה, כי הפוסטר
הענקי שם, של הבחור המסוקס, מסיח את דעתי ודעת שאר הנהגים
מחוויית הנהיגה מעל עיר חדשה ישנה, שהתמלאה לה, סתם כך, במגדלי
ענק במקום בבית וגן, כמו שהרב אריה רצה.
אני צעירה, סיפרתי ליוסף,  אבל זוכרת בבירור איך פעם עוד הייתי
מתגאה בעובדה שביקרתי בבניין הכי גבוה במזרח התיכון, במגדל
שלום... כשאני עולה לשם היום, אני מרגישה ממש קטנה מול מגדלי
עזריאלי ושער העיר.
מפגשים היסטוריים זה מה שעושה לי את זה בסיפור שלי, אז איך אני
יכולה לחשוב מה יהיה עם הנוער של היום, הא, יוסף?.
הסיפורים של האנשים מההיסטוריה מזכירים לי קופסת מתנה גדולה
וענקית, ארוזה בסרט מרהיב, כמו זו של קונדסון הדרדס שהיה אהוב
עליי בילדותי (מתי היא נגמרה, אם בכלל?!), אך בתוך הקופסא הזו
- הלא נודע - קופץ עליך ללא שום הכנה, פתאום כך באמצע יום עתיר
קפאין והורמונים. אותה קופסא ממש מכילה בתוכה השאלה "מה יהיה?"
.
מגיל צעיר מחנכים אותנו לא לשכוח, לזכור, לשנן, לנצור ואני כמו
רובוט, קולטת ומעבירה הלאה. לפעמים, מרב לחשוב על מה היה ומה
יהיה, אני שוכחת קצת להיות עכשיו. זה נפסק כשאני מגיעה אל שערי
האקדמיה, שם מלמדים אותי לחשוב ביקורתי ולפתח פילטרים שכליים,
לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולחפש את הקונספירציה בכל דבר.
פעם יכולתי לראות אופרת סבון להנאתי. היום, עם סיומו של התואר
בתקשורת, כל שעשועון טלוויזיה הוא בשבילי ניסיון של האליטה
לשלוט בפרולטריון.
אני מריחה את ריח הגיבסנית בזר שקניתי מיוסף וחושבת לי איך
פעם, במושב, פרח היה בשבילי רק פרח בחממה של אבא והיום הוא סמל
סטטוס בדירתי הסטודנטיאלית, כמו שהראו בסדרה "הבורגנים".
אני מעבירה את הסיפור האישי שלי ליום זה ל"מסמכים שלי" ב"מחשב
שלי" ומייד נכנסת לחרדה קיומית, שמא אני עוד חיקוי עלוב של
קארי בראדשאו מ"סקס והעיר הגדולה", שעסוקה בהגות פסאודו
פילוסופית, בעודה נשענת על נעלי עקב יקרות, בדיוק כמו אלו
שקניתי אתמול, אחרי שליזט עשתה לי פדיקור. אני מרגיעה את עצמי
על ידי תזכורת שאני הייתי כאן קודם, עוד לפני שקארי וחברותיה
חדרו אל חיי וגרמו לי להתבונן בכל מפגש עם החברות הפרטיות שלי
דרך המתכונת של "סקס והעיר הגדולה".
אני קמה באוטובוס של דן, קו 5, כי בסטיקר שמולי רשום "והדרת
פני זקן" ויש גם את כל הקטע הזה מהילדות של לעזור לזקנים לחצות
את הכביש והכל, רק בכדי לגלות שנער מחוצ'קן עם מחשב נישא תופס
מייד את המקום לסבא, שזה עתה עלה לאוטובוס עם סל על גלגלים
משוק הכרמל. שנייה אחר כך הסבא הזה מועד במדרגות האוטובוס ואני
חונקת את הצעקה ונזכרת ביוסף ואומרת בלב: "הנוער של היום".
אני שואלת את עצמי מה יהיה, איך זה שבחורה כמוני, שמסיימת תואר
בתקשורת והוראה, עוד שואלת את עצמה כל כך הרבה שאלות. אני רוצה
למצוא את התשובות ומנסה לספק אותן לעצמי, אבל הזמן על הספה של
הפסיכולוג לא מספיק לי ולמי יש בכלל זמן לשאלות כאלו, כשממש
עוד רגע אני שוב בדרך לעוד מפגש סטודנטיאלי של ג'וינטים ושיחות
על המצב ועל איך אפשר לשנות.
אני מסתכלת על החבר'ה שלי, שכל כך נהנים מהעישון, שמאז שחזרתי
מהבלבלות בהודו אני משכנעת עת עצמי לקרוא לו "בריחה"  וחושבת
שבטח החברים שלי יחשבו שאני נורא חנונה, אם אזכיר שוב את המרצה
שאמר שאם רק היינו מרכזים את כל האנרגיות המבוזבזות בסמים כדי
לעשות משהו חיובי למען המדינה, היה יכול להיות טוב, אפילו טוב
מאד. אני לא בטוחה, יוסף, שאני עוד מאמינה בזה.
את הבריחה הפרטית שלי, יוסף, אני עושה אל מחוץ לעיר. אני יוצאת
מכאן המון, מהשלולית. יש לי מין תחביב מוזר כזה, לתפוס טרמפים
לצפון, אפילו שאני יודעת שאסור, כי זו פשוט כזאת חוויה, שנראה
לי שהתמכרתי אליה. פעם אחת, עליתי עם איזה זוג זקנים (גם מחוץ
לעיר הם עוקבים אחריי...) שנסע מירושלים לחיפה ואיבד את הדרך.
הצעתי להם שאעלה איתם ואסביר להם איך להגיע, בעודי נדהמת
מיכולתם ללכת לאיבוד במדינה כזאת קטנה, בכביש כל כך ראשי. הם
סיפרו לי שניסו לנסוע בכביש החדש, כביש מספר 6, כי הנכד שלהם
לא מפסיק לזמזם את הפרסומת עליו והם החליטו שכדאי להם לנסות,
אבל איבדו את הדרך. בפעם האחרונה שהם נסעו מירושלים לתל אביב
הם לא איבדו את הדרך, כי לא הייתה להם אופציה נוספת. אני חושבת
לעצמי כמה הם ברי מזל שיש להם נכד שצופה בטלוויזיה ופותח להם
עוד אופציות. אני נזכרת למה ברחתי אני קצת מהעיר שלי, רק בכדי
שיהיו לי כמה שפחות אופציות, כמה שפחות להתבלבל, כמה שפחות
להחליט, כמה שפחות ערוצים בשלט. מישהו חכם אמר לי פעם שכל מה
שחסר לנו בחיים זו פרספקטיבה. הזקנים החביבים האלו בטרמפ
צפונה, העניקו לי אותה ביג טיים.
אתה יודע, יוסף, נראה לי שאנחנו קוראים יותר מדי עיתונים. בלי
שום צורך בתיאוריות ומודלים, שלמדתי עד כלות, אני יכולה להבטיח
לך שהמוח שלנו מאד מושפע ממבנה הכתבה העיתונאית הישראלית.
תחשוב על זה, מר יוסף היקר, תחשוב על כל פעם שיצא לך לעלות על
קו 5. אתה לא רואה את כותרת העיתון של יום המחרת באופן
אוטומטי? אתה לא בונה לעצמך את העדות המצמררת של הזקן שראה
אותו עולה, סתם כך עוד איש רגיל, עם כרס גדולה מדי למידותיו,
איש שלא מתעקש על קבלת עודף מהנהג, שהולך ומתיישב באמצע
האוטובוס ו...בום!!!. איזה פחד, נכון? ואתה סתם רצית לנסוע
לשוק הכרמל, לקנות כמה סוכריות לנכדים. מה יהיה, מה?!.
יוסף, אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד לך הוא שקצת נעלבתי ממך.
יותר מזה - נעלבתי בשם דור שלם. אני יודעת שבעיתונים אתה קורא
על הסמים שאנחנו צורכים, על הפשעים שאנחנו עושים, על התאונות
בהן אנו מעורבים. אני יודעת שאתה מאד מושפע, כמו כולנו, מכתבות
התחקיר על חוזרי הודו ודרום אמריקה למיניהם שנשרטו ולא הצליחו
לחזור לעצמם, אני מתארת לעצמי שהיית מעדיף לראות אותי עם הקוקו
ועם הסרפן. אבל יוסף, אני חושבת שיותר מהכול, בערב קיצי ומיוזע
כמו זה שנפגשנו, הדבר היחיד שיכל היה לחבר בינינו, בני דורות
כל כך מרוחקים זה מזה, הוא קצת נימוס, קצת פתיחות, קצת יותר
כבוד. אבל בינינו, יוסף, אני לא שופטת אותך. הרי בדיוק כמוני,
בסך הכול רצית מישהו לדבר איתו, לא?!.
אני יודעת שיהיה טוב, הרי לא סתם אני מזמזמת לעצמי את השיר של
יהונתן גפן ודיוויד ברוזה כמעט כל יום. אני יודעת שאני חלק
מדור העתיד, שכבר אמרו עליו הכל ופילחו אותו בכל דרך אפשרית.
אני רוצה שיהיה טוב ואני רוצה להשתמש בכל הכלים שלמדתי כדי
לעשות את זה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי, אם המזל יאיר לי פנים, אני גם
אצליח לעשות את זה. אני מקנאה באלה שכן עושים. ואז אני קמה
בבוקר, אחרי עוד קפה ועיתון ומול הפרצוף שלי תקועה פרסומת של
חברה סלולרית, שמעודדת את קהל היעד שלה, שאני כלולה בתוכו,
לברוח, ESCAPE, במידה והבדידות יושבת עליהם. אם המרצה שלי לא
הייתה מזכירה את זה בשיעור, אולי לא הייתי שמה לב עד כמה שזה
נגע לי ב(עוד) נקודה רגישה בתת מודע, כמו שכל פרסומת טובה
אמורה לעשות. איך זה, אני שואלת את עצמי, איך זה שלמדתי את כל
הטריקים של עשיית פרסומות ועדיין אני נותנת לזו האחרונה ככה
להשפיע עלי.
יוסף, אתה הרי יודע שהכול בראש. אני מזכירה לעצמי את זה מידי
יום - כל העיר, כל המחשבות, כל הרצונות. אם הסיפור שלי הוא
סיפור אחד מני רבים, אז בטוח שיש עוד תקווה. אני רק צריכה
להעז, רק צריכה ליזום, רק צריכה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות,
לכבות את הטלוויזיה, שמזריקה עוד מינון קטן של אימה לשגרת
היומיום שלי, לכבות גם את המחשב, שגוזל ממני את הכוח לחשוב לבד
ולפרוץ. אבל איך אני אעשה את זה? מה יהיה? אין לי קשרים, יש לי
רק סבא, שהיה שומר הראש של בן גוריון ואת יוסף, שמוכר לי פרחים
גם בעשרה שקלים.
בין חיבורי עבר/הווה/עתיד בעיר הזו, עיר ישנה חדשה, בין עוד
יוספים וליזטות ושאר עיניים היסטוריות, שאומרות לי שצריך לחיות
עכשיו ומוכרחים להיות שמח, אני מחפשת את הדרך כן לשכוח, כן
לסלוח ולהתחיל לעשות. בינתיים, התואר בתקשורת לא מונע ממני
לקרוא פעם נוספת את ההורסקופ בעיתון הכי נפוץ והכי לא איכותי
(כך האקדמיה אומרת) בסוף השבוע ולתכנן את השבוע הבא על סמך שבע
השורות על מזל תאומים.
יהיה טוב, יוסף, אל תדאג, אני אמשיך לקנות ממך פרחים ואמשיך
לחשוב עליך ועל סבא ועל בן גוריון, שלפני שאיבדתי את התמימות
(כי זה מה שאמרו לי שיקרה לי אחרי שאלמד לתואר ראשון) עוד
האמנתי שהיה גדול מנהיגנו.  אני תמיד אמשיך לקוות שיהיה טוב.
חייב להיות. אבל אתה, יוסף, חייב להאמין לי. אתה בשבילי יותר
חשוב מעוד איזה סמי - יוצר - אלק, שיקרא את המונולוג שלי
ויחליט אם הוא קוהרנטי או לא. אתה בשבילי הסימן לזה שההיסטוריה
לא הייתה סתם, אבל אתה חייב ללמוד לקבל אותי ולקבל את השינוי
ולהבין ששום דבר לא נשאר לנצח. יוסף, אתה יודע הרי שאם לא
הייתי מפרקת את כל האנרגיות האלה באותו דיסקוטק בלילה ההוא,
בטח לא  הייתה לי בכלל סבלנות להקשיב לך ולסיפורים שלך ולראות
את ים הדמעות שבעיניך, מבלי שיצטרך להיות שיר משוחזר של כוכב
שנולד.
יוסף, אם אתה תאמין בי ותמשיך לספר לי, אני אנסה להעביר את זה
הלאה. מכל החדשנות הזאת, בעיר הזאת, בדרכי התקשורת ופלאי
הטכנולוגיה, אני, כל מה שמעניין אותי, זה להזמין אותך, יוסף,
לבייגל חם אצל משה ולהבטיח לך, שלדור של היום, על אף כל
הנצנצים והפוזות, יש עוד טיפת לב וכלים עצומים כמו המדיה, כדי
לספר את הסיפור שלך להמונים. קח אותי יוסף. לילה טוב.