חולצה שלי מורדת ונזרקת לחלל
כי פחות בלאגן לא ישנה אותי ובטח לא אותך
הצחוק שלך אולי צחוק הגורל
אתה עוטף מפני שקר
או מפני שמציאות מתעוותת
ולוקח אותי לתמיד
כמו בסחרחרה של סוסים

ואתה חושב שאני מטורפת
רק בגלל שלפעמים, בלי אזהרה, אני מתה
ואז אתה אומר משפטים מטומטמים של אחד שהכי לא מבין
אני צועקת לעצמי שאתה בן-זונה
ועדיין לא מוכנה להאמין
כל מה שרציתי זה להיות מסוגלת לפגוע בך

מישהו מסביר שהחיבוק התפורר עוד לפני שנולד
אבל נעלי הבית המרופטות שלי עדיין משמיעות אותך
ובלילה לורדים הצהובים יש ריח חריף מדי
אני רק אותך רואה
שוכב על המיטה מזיע
האצבעות הארוכות יודעות ולא מבינות

אז מחפשת את הסיגריה שבין אצבעותיך
פחות אויר מזה ממילא לא יהיה