התיישבתי על גדת הנהר, באיטליה באותו קיץ היה מחסור חמור במים,
ככה שהיתה יותר גדה מנהר. לידי, זוג שיכור שמתגופף על שמיכה
משובצת. הפניתי את המבט, אבל הצווחות של הבחורה הבהירו לי שלא
מדובר בסתם התגופפות. "יופי" חשבתי לעצמי "מה עשיתי שמגיע לי
שמחוות רומנטיות שלא מופנות כלפי ירדפו אותי". מכיוון שלא היה
לי כוח לטפס חזרה לכביש ולחפש ירידה יותר פרטית לחוף, החלטתי
להישאר. אם להם זה לא מפריע אז גם לי לא. ותאמת.. הרגיע אותי
לא להיות שם לבד. סה"כ כל הסיטואציה של לבד ליד הנהר די הפחידה
אותי.
הפניתי להם את הגב, לבשתי את האוזניות, ועשיתי פליי על סוזאן
וגה.

הוצאתי את קופסת הגפרורים והג'ויינט שקניתי לפני כמה דקות
בסנטיסימה אנונצ'יאטה מאיזה מוכר ערבי. אני אפילו לא בטוחה מה
בדיוק קניתי.. חשיש, מריחואנה? הידע שלי בסמים קלים מקביל
בדיוק לידע שלי באופנועים, ואני- אפילו על אופניים לא יודעת
לרכב.

אני רק מקווה שהוא באמת מכר לי משהו אמיתי. כל סיטואציית המסחר
בסמים הייתה לי מאוד מביכה. ידיד טוב שלח אותי לכיכר, הוא אמר
ששם אין שום בעייה למצוא חומר טוב וזול, במיוחד בזמן ההופעות
שמתקיימות שם כל ערב. אז הגעתי מצויידת בעשרים יורו במטבעות
שהצלחתי לגרד מתחתית התיק שלי, וישר פניתי למלאכת איתור הסוחר.
אני חייבת להודות שזה אחד הדברים הכי פשוטים שקרו לי בחיים. כל
הסוחרים פשוט עמדו לאורך הקיר, והציעו חשיש לכל עובר ושב.
ניסיתי לאתר מוכר שלא יהיה שייך לעם הערבי, ככה אני פחדנית,
וכשגיליתי שאין דבר כזה.. התאמנתי שתי דקות בצד על המבטא
האמריקאי שלי ופניתי לרזה והנמון מבין כולם. אם הוא כבר יעלה
על זה שאני ישראלית ויחליט לבצע בי איזשהו מעשה נקמה לאומני,
לפחות שיהיה לי סיכוי להילחם.

למזלי- לא באמת הייתי צריכה לדבר איך שניגשתי אליו הוא אמר 5
יורו ודחף לי שקית ליד אחרי שנתתי לו את המטבעות. התרחקתי כמה
צעדים והסתכלתי על העלים המרוסקים. "או קיי.. איך מעשנים את
זה?". הוצאתי סיגריית אל אם לייט, מסתבר שבאיטליה אין אל אם
והייתי צריכה לבקש מחברה שלי שקפצה לביקור שתקנה לי איזה פקט
בדיוטי. למרות שידידי הטוב הסביר לי איך גורמים לזה להפוך
לג'יונט לא היה ברור לי איך מיישמים את זה בשטח.

סמוקה ורועדת חזרתי שוב לסוחר שלי הראתי לו את הסיגריה והשקית
שהוא בדיוק נתן לי וביקשתי עזרה "איוטו?"
הסוחר התחיל להתגלגל מצחוק וצעק לחבר שלו "אחמד" בערבית.. למה
תמיד לכל הערבים קוראים אחמד בכלל? אחמד ניגש אלי ושאל אם אני
צריכה עזרה. מילמלתי "סי.." הוא סימן לי עם היד לבוא איתו,
והתיישב על המדרגות של הכנסייה. בינתיים להקת ג'אז התחילה לנגן
על הבמה ממול. טייק 5. קטע הג'אז היחיד שאני בכלל מסוגלת
לזהות, זה מוזר, כי במשך שנתיים יצאתי עם נגן סקסופון, שלא
הפסיק להשמיע לי קטעים כאלה. אולי בגלל זה הוא עזב אותי, כי לא
הצלחתי להפנים את הסיבה שלשמה הוא קיים.  
אחמד שלי בינתיים, בלי בושה ובין כל האנשים שישבו שם איתנו,
התחיל לפורר לי את הסיגרייה ולערבב את הטבק עם החומר הירוק.
אחר כך הוציא נייר גילגול, פיזור, גילגול ליקוק הדבקה ותוך
פחות מארבע שניות היה לי ג'וינט. לקחתי אותו ליד.. אחמד הציע
לי אש, ככה- לפני כולם בכיכר. מלמלתי "נו נו נו גרצייה" ומרוב
פחד שה"ר" שלי נשמעה ישראלית מידי פשוט ברחתי משם, משאירה את
שארית החומר בידיו של אחמד. וסולו סקסופון רודף אחרי לתוך
הסימטה..

עליתי על אוטובוס לכיוון פונטה וקיו ובניגוד להרגלי המגונה
הפעם כן ניקבתי כרטיס אוטובוס. זאת השיטה באיטליה, אתה מנקב
לעצמך את הכרטיסים האוטובוס, ואם לא, יבוא פקח. רק זה חסר לי..
שיגלו אותי,  לא מנקבת כרטיס ועוד עם ג'וינט..
ירדתי מהאוטובוס, כבר התחיל להחשיך, הסתכלתי כמה דקות על השמש
ששוקעת מאחורי הגשר המפורסם של פירנצה והתקדמתי מזרחה לאורך
הנהר, עד שמצאתי מקום נחמד לרדת בו למטה.

טוב, אז ישבתי שם בישיבה מזרחית עם סוזן וגה בפול ווליום,
מאחורי זוג מקיים מצוות, וג'וינט תוצרת אחמד ביד. הכנסתי את
הגויינט לפה, ואחרי כמה שניות של היסוס, ועוד כמה שניות של
נסיונות להשתלט על הרעד הלא ברור בידיים שלי הדלקתי אותו.

לקחתי שאיפות עמוקות לריאות, הצווחות של הבחורה מאחורי הגיעו
לטונים שכמעט ניפצו לי את עדשות משקפי השמש שנועדו להסתיר
מאוחר יותר את השפעת החומר, וסוזאן וגה שרה ושברה לי את הלב.

Except for the boy in the belfry
He's crazy, he's throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He's ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he's missing something
Or someone that he knows he can't
Have now and if he isn't
I certainly am

אני התחלתי לבכות, והזוג שפתאום הפך למודע לקיומי התחיל לטפס
חזרה למעלה תוך כדי התכפתרות מהירה.

סיימתי את הג'וינט שלי וחיכיתי שמשהו יקרה, נשכבתי על הגב,
מנסה להתעלם מתחושת הצמא שתוקפת אותי.

כשהתעוררתי, השמש כבר זרחה.. טיפסתי חזרה לרחוב. הלכתי ברגל
לדירה. זה היה יום ראשון, והרחובות היו ריקים חוץ מכה זקנות
שטיילו עם הכלבלבים המטופחים שלהן.

התיישבתי על ספסל מול מזרקה, מנסה לסכם לעצמי את הלילה שעבר
עלי, והגעתי למסקנה שהוא פשוט עבר בשינה. וחבל על החמש יורו.
אנשים התחילו להתאסף לאט לאט בכיכר.
הסתכלתי על הכלבים הקטנים משחקים בדשא, עושים פיפי וקקי,
וניסיתי להבין על מה הזקנות לידי מרכלות. פעמוני הכנסייה לידי
התחילו לצלצל, ואנשים התחילו להיכנס פנימה. קמתי גם אני
והתחלתי לחזור הבייתה מקשיבה לצלצול הפעמונים שמהדהד סביבי..

נכנסתי לדירה אחרי המאבק הרגיל עם המנעול. השותפה האיסלנדית
שלי יצאה מהמקלחת וחייכה אלי "תודה שהשארת לי את הדירה לבד
הלילה". "שטויות" עניתי לה ופניתי לכיוון המקלחת, "לא לא, הוא
עדיין שם..".
חזרתי לסלון, הדלקתי את המחשב, ושלחתי לו אימייל.
"עדיין חושבת עלייך..."