"תגיד לי, השתגעת לגמרי?" מיתרי קולי, הידועים ביכולתם לטפס
לגבהים מפחידים, מצליחים להעפיל לשיא חדש. "שלא תעשה לי את זה
יותר בחיים." אני פוקדת על אחד מידידיי הטובים ביותר, ותוך כדי
כך מנסה להסדיר את קצב פעימות לבי. פעימות לב מבוזבזות, אני
חושבת לעצמי.
"מה קרה? לא לעשות מה?" בלבול ובהלה בקולו.
"אתה לא יודע שאסור להתקשר לטלפון הסלולארי שלי?" אני מקשה.
"אסור להתקשר לטלפון הסלולארי שלך." הוא חוזר אחר דבריי לאט,
בנסיון לקלוט את ההגיון העומד מאחוריהם.
ואני מאשרת: "אסור." עדיין לא רגועה. "אתה רוצה להתקשר, תתקשר
אלי הביתה."
"אני לא מבין."
הוא באמת לא מבין, ולכי תסבירי לו. לכי תסבירי לו שמאז
שהאידיוט נפרד ממך, גם מתוך שינה את שומעת כבר את הצלצול
הראשון, וכשזה לא האידיוט על הקו, זה דפיקות לב מבוזבזות.
והטלפון שלך כבר זכה לכינוי: הטלפון האדום, הטלפון של הנשיא,
כי לאף-אחד, אף-אחד חוץ מהאידיוט, אסור להתקשר אליו, כדי שכאשר
יהיה צלצול תדעי מיד שזה הוא, ולפחות דפיקות הלב שלך לא
יתבזבזו על כלום.
ויש את האינפנטילים שמתבדחים על חשבונך, כשאת יושבת בלילה בפאב
הומה, המוסיקה מחרישת אוזניים, אבל אוזנייך, שהפכו לאחרונה
לאוזני האשה הביונית, שומעים מיד את הצלצול. את קופצת
בהיסטריה, תופסת את הטלפון בשתי ידייך, לוקחת נשימה עמוקה,
ולוחצת SND. מעבר לקו מתגלגל מצחוק אחד מהחבר'ה היושבים איתך
ליד השולחן, ואת מנסה להתאזן בין הדחף להוריד לו כאפה מצלצלת,
ובין התקף הלב הממשמש ובא. כן, התקף לב, ואף רופא לא ישכנע
אותך אחרת. קצת מטופש לאור העובדה שגם כשהאידיוט מתקשר הוא
בדרך-כלל לא מדבר, אבל אני גם את השתיקות שלו מזהה, וזה נותן
לי תקווה. חיים מצלצול טלפון אחד לשני. במפורש. ובין לבין
מקשיבה לשיר הנושא מתוך הסרט הלא מתיישן "אהבה בשחקים".
"take my breath away" מגיעות אלי המילים. ואני תוהה אם
האידיוט יודע מה זה באמת אומר שלוקחים לך את היכולת לנשום.
שאתה קם בבוקר בלי לנשום, ונוסע באוטובוס בלי לנשום, ומדבר עם
אנשים בלי לנשום, ומעשן סיגריות בלי לנשום, הכל בלי לנשום.
פריצת דרך היסטורית מתרחשת במהלך "shopping" באחד הקניונים
המקומיים. אני בדיוק שואלת לחוות דעתה של החברה הכי טובה שלי
בנוגע למכנסיים בצבע בז' שאני מודדת, כשהטלפון מצלצל, ולא רק
שהאידיוט על הקו, הוא גם מדבר. טוב, מדבר זאת לא בדיוק ההגדרה
המתאימה, נכון יותר לומר מגמגם.
"הההי... ממה... אה.. שלומך?" הקול הזה. הקול שמכיל עולם
ומלואו.
"בסדר." אני משקרת במצח נחושה. ביד אחת מסמנת לחברה-הכי-טובה
שתחכה רגע, ביד שניה מוחה אגל זיעה.
"מ... מה... אה... את עושה?"
מהגמגום שלו אני שואבת את הכוח לענות כמו בן אדם נורמלי, בקול
יציב. "מסתובבת, עושה קניות".
"אה." זה כל מה שיש לו להגיד.
"קרה משהו?" אני מעזה לשאול.
"כן... אה... לא... אה... לא חשוב... ביי". הוא מנתק.
אז מישהו אחר היה אומר: דפיקות לב מבוזבזות, אבל אני, אחרי
כל-כך הרבה זמן, נושמת סוף סוף. הוא אוהב אותי עדיין, האידיוט.
הוא אוהב אותי... |