עד כמה שאני מתקרבת אל אנשים אני מרגישה כל כך מרוחקת.
אני מרגישה כל כך לא קשורה לכלום. לא אליהם ולא אל עצמי. פשוט
אל כלום.
כל כך רחוקה מהמושג הזה- תקשורת בין אישית וחברתית. רחוק מהישג
ידי. רחוקה כל כך מהכל.
אני שוכבת על בטן אמי, שלפני חמש עשרה שנים, חודש, כמה ימים
ועוד תשעה חודשים לכל היותר, עוד הייתי שם. הייתי כלום. הייתי
יצורה קטנה וכמעט שחסרת כל משמעות. הייתי כל כך רחוקה, מהכל.
עוד לא ידעתי כלום. עוד לא חוויתי כלום. עוד לא חשבתי מה מצפה
לי. ועם מי אני אחיה את רוב חיי. לא רציתי עדין כלום, ולא
התאכזבתי או התרגשתי מתוצאות. הייתי מרוחקת מכל יכולת אפשרית.
הייתי כלואה.
ועכשיו, כמו לפני חמש עשרה שנים וקצת, אני מרגישה רחוקה כל כך
מהכל. חסרת ידע, חסרת ציפיות, אבל רגש.. רגש כבר צברתי יותר
מדי בחמש עשרה השנים האלו..
אני תוהה, האם אני היא שיצרה את הבנאדם שאני..? או שאני לא
יותר, מעוד תוצר חברתי?
זו אני שגרמתי להיותי רגישה מדי? או הצחקוקים בכיתה ששמי מוזכר
בהם?
זו בעיה בי שאני פגיעה ואת יורדת עלי בקשר לזה, או בך, שאת
פשוט לא מבינה את זה?
זו בעיה בי שאני מקבלת כל כך קצת מאנשים שאני נותנת מעצמי את
כל החיים עבורם?
גרעין הביצית לא יעיד על היותי פגיעה, האמנם?
אני לא יותר, מעוד תוצר חברתי. רק שבמקרה שלי, יצא קצת דפוק.
זה אשמתי בעצם שהוא דפוק, או שאתם, אתם אלו הם שדפקתם אותו?
אני כלואה. כלואה עכשיו במבוך, שלא אחרים, מאשר אתם, בניתם לי
אותו. חסמתם לי שבילים שכל כך שאפתי להגיע אליהם. הצבתם
מכשולים בדרך מישור חלקה מאבנים.
כמו לפני חמש עשרה שנה ותשעה חודשים.. כמעט שחסרת כל משמעות.
כל כך רחוקה מהכל.. וכלואה. כלואה אי שם בפנים, בתוך מבוך
התלאות של היצר האנושי.