אין לך מושג מה בעצם אני עוברת בכל יום שאני מולך. גם כשאני לא
מולך, עברתי כל כך הרבה בחיי הקצרים. יותר מדי. זה יראה לך
טיפשי או הגשמה אבל ממש לא. הלוואי ויכולתי לספר לך על כל
מעללי ועל החוויות שעוברות עלי מדי יום ביומו" הטובות
והרעות... אבל אני לא יכולה, אני ממש לא יכולה, מרוב שהדחקתי
כבר למדתי לחיות עם כל התיקים מהעבר, אפילו שכחתי חלקם כלא
היו, אבל בעצם הם קיימים. הם עדיין פה בלב בכאיבים לי ומכבידים
עליי בצורה לא הגיונית.
איבדתי את הדרך שבה תמיד חשבתי שאני מכירה, מה אני בעצם
יודעת!? כלום! עברתי המון ואני מרגישה אווילית ממש, אני לא
אשקר-אני צריכה עזרה, זקוקה לה ממש, אני מפחדת מעצמי, מהחיים,
מהעתיד וממה שרודף אותי מהעבר.
כואב לי, רע לי, אני נשאבת לתהום עמוקה בלי סוף, שחורה, אני
כבר בדיכאון תמידי, כל חיוך שיוצא הוא בעצם מסכה, כל צחוק הוא
בעצם דמעה, כל אושר הוא בעצם עצב גדול. אני בוכה כל לילה על
חיי, על מה שאני הפכתי להיות-מרגישה כמו זומבי, ההפך בעצם-אני
חייה אבל מתה...
מתה מבפנים, אני כבר חסרת כוחות, אני מאסתי כבר מהעצות הלא
מועילות, מהביקורות החסרות טאקט, מההרצאות המטומטמות או
מההטפות המוסר מהאנשים שאין להם טיפת מוסר! בסך הכל רציתי כתף
לבכות עליה, זרועות להתמך בהן ואוזניים שרק יקשיבו...לא ישמעו,
יקשיבו!