בימים טרופים אלו ניתן לומר מעט מאד על האמת.
היא שם, כמו תמיד, אך שגעון הרוחות וטירוף העלים אינו מאפשר לה
מקום. לא לזוז. ואף כמעט לא להיות.
היינו יכולים לומר שכל עוד אנו צעירים, שמחים, האמת שם, קיימת
ולא בורחת. אך שקר הוא הדבר, כשם שהשמש זורחת בחצות הליל.
האמת היא, שאותה אמת שעליה דובר, מתחבאת בין מסדרונות הרכבת
התחתית. וכל רכבת שתבוא, מכל כיוון שתגיע, תעיף את האמת כעוד
פיסת נייר או שקית, במעגל אינסופי או פשוט למקום אחר, לאט לאט
תתגלגל לה בכל העיר התחתית, זו חסרת קרן אור של שמש, זכה
ומחממת, לפעמים אף אכזרית, זו המוארת מבוקר ועד ליל, ואין
זוכר.
אותה אמת תמצא עצמה חסרת בית, HOMELESS, במלוא צליל המילה
ודרכה, והיא תגיע אליך, ופנים רבות לך, שיער קצר וארוך, ביתך
בעיר ובכפר ואת כבר שתיים, תמיד היית, כל אחת בדרכה. כל אחת
שונה, ואני שונה, איתכן.
שני העולמות אף פעם אינם נפגשים באמת, תמיד מפספסים
אחד-את-השני וכי רק ברגע, רגע קט כה, אך אינסופי, כמו אותו
מעגל או קו ישר, אותה רוח פרצים פתאומית שניתן לתזמן ע"פ הלוח
האלקטרוני. זה המבשר על בוא השינוי, אותו
גלגול של אמת
כמו עלה תועה, ימים ולילות
וחיים.
(כולנו) |
