אמא מספרת שכשנסענו לשליחות בבלגיה, אבא והיא לא יכלו למצוא
לנו בית כשאנחנו, הילדים, איתם. שלושה ילדים ישראלים, בני שבע,
ארבע ושלוש, מתרוצצים בין החדרים, מדליקים אורות, מכבים אורות,
פותחים דלתות, סוגרים דלתות, כל דבר חייבים לבדוק. הבלגים לא
רגילים לדברים כאלה, הילדים שלהם מנומסים. אז אמא ואבא הכניסו
אותנו לקייטנה, והקייטנה המגעילה הזאת היא הזכרון הכי מוקדם
שיש לי מחיי. היתה שם, בקייטנה המגעילה, ילדה עוד יותר מגעילה,
שהציקה לי ולאחי. היא ניסתה להוריד אותנו מהנדנדות, כדי שהיא
תוכל להתנדנד בעצמה. איימנו עליה שאח שלנו הגדול (בן שבע) יבוא
וירביץ לה, אבל האמת שלא היתה לנו דרך ללכת לקרוא לו, כי הוא
היה בכלל בבניין נפרד, "הבניין של הגדולים". אבל הכי מגעילים
היו המדריכים. הם היו מושיבים אותנו בשורה ליד הקיר ומחלקים
לנו יוגורט, וכל אחד היה חייב, פשוט חייב, לאכול את היוגורט
שלו. אני כבר אז שנאתי יוגורט, אבל לא רציתי שיכעסו עלי שאני
לא אוכלת, אז עשיתי כאילו. כשאחי היה מסיים לאכול את היוגורט
שלו, היינו מהר מהר מתחלפים. אני הייתי לוקחת את הגביע הריק
שלו, ומעמידה פנים שאני אוכלת, והוא היה לוקח את הגביע המלא
שלי, ואוכל גם אותו. אבל מסירותו לא הסתיימה בזה. כל יום
בצהריים היו מכריחים אותנו ללכת לישון. המיטות דמו למיטות
צבאיות. בד ברזנט כזה, פרוש בין שני מוטות ברזל, שמהם יוצאות
ארבע רגליים, מברזל גם הן. מיטות קטנות כאלו, שכשאתה שוכב
עליהן, אתה צריך להתכווץ, אחרת הרגליים מבצבצות מצד אחד, והראש
נשמט בצד השני. אסור היה לאף-אחד לקום או לדבר בזמן הזה
שישנים. מי שיקום או ידבר, איימו המדריכים, ייקחו אותו
לשירותים ויורידו אותו עם המים. ואולי רק חשבתי שזה מה שהם
אמרו, הרי עדיין לא הבנתי צרפתית כל-כך טוב. אני זוכרת
שהמדריכה צעקה על איזו ילדה, הילדה בכתה, והמדריכה אמרה שהיא
תיקח אותה לשירותים. אני חשבתי לעצמי שזהו, הלך עליה, המדריכה
תוריד אותה עם המים, ומי יודע לאן מגיעים משם. מאותו רגע כל כך
פחדתי, שבאחד הימים, כששכבנו לישון, ואני הייתי
נורא-צריכה-פיפי, לא העזתי לקום ולהגיד, כי רק זה היה חסר לי,
שיתעצבנו עלי שאני מדברת במקום לישון, ויורידו אותי עם המים.
רק לאחי גיליתי בלחישה את מצוקתי, וזה, בגבורה של אח גדול בן
ארבע, בבת-אחת קפץ מהמיטה, נעמד כשכל גופו הקטן מתוח, והודיע
בקול: "אחותי צריכה פיפי". כל הדרך לשירותים חששתי שאראה בתוך
השירותים פרצופים של כאלה שהורידו אותם עם המים, ומה יקרה אם
הם ישלחו יד, יתפסו אותי, וימשכו אותי אליהם לתוך האסלה. וואו,
עם איזו תחושה של הקלה חזרתי מהשירותים, כשנוכחתי לדעת שעשיתי
פיפי ונותרתי בריאה ושלמה ומחוץ לאסלה. במסיבה שהיתה ביום
האחרון של הקייטנה כמה בנות התחפשו לארנבות. לא יודעת מה הלהיב
אותי יותר - הפונפונים הנוצתיים ששימשו להן כזנבות, או המחשבה
שיותר אני לא צריכה לפחד שמישהו יוריד אותי עם המים. טראומה של
ילדה בת שלוש.