ואלרי.

מה אני יכול לומר עתה, משנסתיימו מהר כל שיחותינו? השיחות
הוחלפו במונולוגים מייגעים שאני נושא אל קהל לא קשוב, מתרפס
לפניהם בבושה כלשהיא, כאילו אני פסול שמיעה. אמרי לי באמת, מה
אני יכול עוד לומר? האם יש משהו מאוצרות שפתי שעדיין לא שמתי
על מפתנך? אולי הפרזתי אפילו יש יאמרו. בשם אמי מה עוד אומר
לך? את הרי מכירה את הרחובות שלי היטב, הן יודעת את היטב עד
כמה ואיפה התהלכתי למעננו, שידלתי כל בעל אברי שמיעה שייתן
דקה, השחלתי אלפי שיחות מנומסות בגשם, אין לי עוד מה לומר. לא
להם, לא לך, אפילו לעצמי כבר חדלתי מדבר. האין זה מרגיז? אני
אלם. נכה יש לומר, שכן לא רעיונות נשגבים עליי לבטא, לא תפילות
הודיה, לא זמר עממי, רק תחינות אינטימיות ביותר, איטיות, חסרות
משקל אך מלאות גוף וחלל. הלא אפילו ביום הקר בשנה, לא התרת
צעדיי במסדרונות כוחך.  
מה עליי לומר אישה? האם לחבור סוף אחר לסיפור הקצר הזה? האם
למרוד בעלילת הגורל המורעלת? מה לומר? הפחד כבר עושה התקדמות
מביכה בשדה האדום. חיילי כולם שכובים מתים וכידונים נטושים
בצידם. חרבות פה ושם מזנקות מבטנות רגועות. נאומים גדולים כבר
נישאו כאן, מצביאי המחר הלכו להם לחיות באתמול, אני היחיד שעוד
נלחם, גם הקרב שלי אבוד.
תמיד נוטה על ימינך, הצד הרחוק ממני. נוהרת לגנים ולבקתות יער
מיומנות, מותירה אותי לטעות בשמאלותי.
אני עייף. אני חייב לישון.



ברח לך מהר ידידי העכבר
אל תעז להרגיש מחוייב או חלילה מחובר
לא לנערות השפע בעיר ולא לבתולות הכפר
לא לקערת השמנת ולא לסיר הבשר
עוד יבוא יומך בו תהיה ברנש נהדר
ולכל איש וילד תנוד בראשך לכשתהיה מבוגר
אז כבר מים רבים יוכלו לומר עליך
שגם הם אי מתי שם זרמו בנחליך
וכשהמים כבר ייסוגו מכל חלקה טובה בבהונותיך
אז ייתווספו שיקול ורוגע מקרר בוכנות למעשיך
כל הרוב שעד עתה עוד די ניסו לפשפש במעשיך
רק את מגבעת הימים יורידו לקוד אל מול פניך

ובאותו גן עדן של דקות ספורות בלבד
אז תדע היטב כי למרות שאתה לבד
לא יוכל עוד איש לקרוא לך שוטה נווד
שכן רגליך נטועות יהיו אז בקרקע מחשבתך לעד
ותדע מאין לוקחת ועד כמה אתה מיוחד

רק דע כי רגע זה הוא בן חלוף
בניגוד למה שעד היום נהגת לחשוב
זה בלוף
ודווקא בגלל חליפותו של רגע זה והפחד מהקיר
אנחנו כולנו מצפים ממך היטב להוקיר
את כל מה שעיניך לפתע יראו באור המלא
שאת לבך ואת רוחך יציף בנחת ידע מתגלה
דע  כי את כל זה יש למענך
לך ולכל אשר קרוב ללבך
עתה מות ולך לכל המרחק הארור
עזוב את העיר את הכפר את סינר אמך החגור


הוספתי כאן שיר קט שאני בהחלט מקדיש לך אחר כבוד. אני בכפר
עתה, בזמן שאני בכלל צריך להימצא בחיפה, בבית. שבתי כאן אחרי
שיותר מדי פעמים נשארתי לבדי, ללא איש. האין זה עצוב ואלרי?
אינני מוצא לי חברים טובים. כולם הלכו. זה עצוב מאוד ואלרי.
איני מצליח לחייך באמת. לצחוק צחוק משחרר.
ובנסיון נואש נוסף אני מבקש תשובות: האם את מחייכת ואלרי? אני
מקווה שכן.