{הערה: הסיפור הבא מבוסס על מקרה אמיתי, וכל קשר בין הדמויות
למציאות הוא הכל פרט למקרי.
כמו כן, מבקש המחבר לציין שאין הוא אחראי לאי-אילו רעיונות
סמויים המועברים בטקסט, פרט לאלו שהוא אחראי להם, וכיוון שהם
סמויים, אף אחד לא יכול להוכיח שהם אי פעם התקיימו}
סיפורנו מתחיל, ככל סיפור אגדות ממוצע קלאסי- במקק. הוא התהלך
לו לאיטו על קירות החדר הלבנים, ולקח כל כמה שניות הפסקה
לבדיקת הנוף. חלק מהנוף הציורי שממנו התרשם עמוקות המקק הנ"ל,
היה גיבור סיפורנו, הידוע בכינויו שי-שי.
"לא רע בשביל ג'וק" מלמל לעצמו שי באי-אמונה. ואכן, כך היה
הדבר. שכן המקק המדובר לא היה ככל רעיו המקקים אשר אכלסו את
צנרות הבית. מקק זה היה מקק גדול. גדול. ממש גדול. שי-שי
מיודענו התעמק בעניין והחליט שמקק זה שווה תמונה.
הוא הרים את מצלמתו מעל השידה, וצילם את המקק.
העניין המוזר במקקים הוא, שבניגוד לעמיתיהם בני האנוש, אין
המקקים שואפים להשיג תשומת לב והתעניינות מצד הציבור. ובכך לא
היה שונה מקק זה מבני מינו האחרים.
המקק, אשר הרגיש שחדרו לפרטיותו באופן בלתי חוקי, החליט מיד
ליצור קשר עם הסוכן שלו ולהגיש תביעה על זכויות יוצרים. אך
לפני כן, היה עליו לבצע בריחה נועזת מזירת הפשע. שי-שי, שהבחין
בצעדיו של המקק האימתני לכיוון נסיגה, רץ לצידו השני של החדר
בכדי להביא 300K. הוא כיון אל המקק, ובמיומנות חסרת פשרות,
ריסס את המזגן. בעודו מנסה להתאושש מאדי קוטל החרקים שהמזגן
הואיל בטובו להחזיר לו, ביצע המקק הנואש את בריחתו האמיצה. "אז
אתה חושב שאתה חכם?" הגיב גיבורנו בשנינות. "טוב אין לי זמן
אליך עכשיו, הנשף הגדול הערב, ואני צריך להתכונן."
(כשבוע לפני התקלות המקק הטרגית)
"עכשיו תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב." אמר שי בנימה רצינית. "לא
משנה כמה אני אתחנן, ולא משנה כמה אני אבכה, ולא משנה כמה אני
אבקש..." הוא עצר לשניה והמשיך - "...אל...אני חוזר: אל תיתני
לי כסף ללכת לנשף הגדול באמפיפארק."
אימו הנידה את ראשה כאות להבנה עמוקה.
"טוב" הוא אמר, "כי אין סיכוי שאני עושה את אותה הטעות שעשיתי
שנה שעברה."
(כשעה לפני תקרית המקק הטרגית)
"בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה תתני לי כסף ללכת לאמפי...בבקשה
בבקשה בבקשה!" הוא הביט באימו במבט מתחנן בעיניים. היא הישירה
מבט עם עיניו ואמרה לו בפשטות ובחוסר רגש: "לא". "אבל
אמא...בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה!
לא ידעתי שכולם הולכים חשבתי שיהיה משהו יותר טוב לעשות! בבקשה
בבקש..." "-שי..." היא הפסיקה אותו, "אמרת לי שלא משנה כמה
תתחנן וכמה תבקש- לא לתת לך כסף ללכת לאמפי". מתוך הבנה שהוא
הכשיל את עצמו שוב בצורה האופיינית לו כל כך, הוא ויתר ועלה
מעוצבן וממורמר במדרגות לחדרו. הוא ידע שהסיכוי האחרון שלו
להשיג כרטיסים לאמפי היה לקנות אותם ב"כרטיס", אבל לא היה לו
כסף וגם לא היה לו זמן.
בניגוד לאנשים בעלי כמות אינטליגנציה מינימלית, ובהתאם לאופי
העקשן שלו, האמין שי-שי עד הרגע האחרון שהוא לא ילך לאמפי. הוא
דיבר על זה שהוא לא ילך לאמפי, הוא סיפר לכולם שהוא לא הולך
לאמפי, והנה עכשיו הוא רק מנסה למצוא ניצוץ של תקווה להיכנס
לשם. היו מספר גורמים לשינוי הדרסטי בגישתו.
הראשון, היה העובדה שאכן, באופן עצוב ביותר, לא היה משהו יותר
טוב לעשות.
השני, היה העובדה שהוא ידע שהמון אנשים שהוא מכיר הולכים
לאמפי, והוא קיווה לפגוש אותם.
השלישי - הוא קיווה לפגוש אותה.
הגורמים הראשון והשני היו מציאותיים, אבל בקשר לשלישי, הוא
עדיין היה לא יותר מאשר מחשבה אשר השתעשע בה במוחו.
איך שלא יהיה, הוא היה חייב להיכנס לאמפי.
הוא ראה אותה. הוא עלה למעלה בין מאות האנשים וחיפש עוד אנשים
שהוא מכיר. הוא מצא כמה והחל לדבר איתם. פתאום נשמעה קריאה
מהצד: "ששייי !". הוא הסתכל לצד וראה אותה שם מאחורי עוד כמה
אנשים. היא קפצה ונופפה לו לשלום. הוא החזיר לה ניפוף שלום
ציני וחזר לשיחתו עם האנשים. אך בראשו מחשבות כבר החלו לרוץ.
מתחילת הערב הוא לא חשב שהוא ימצא אותה, ולכן היה יכול לנסות,
איכשהו, למרות שהדבר נראה לו לפעמים בלתי אפשר - ליהנות.
בהופעות אשר קדמו לפגישה הזאת, הוא רקד טיפה, ניכנס טיפה
פנימה, אבל לא יותר.
הייתה לו טראומה רצינית והגבלות על מה שהוא היה מוכן לעשות
בתנאים מסוימים.
פעם הדברים האלו לא הפריעו לו, אבל הוא ידע שהוא השתנה לגמרי.
הוא היה חייב למצוא מישהו (עדיף מישהי) לרקוד איתה, כי לבד הוא
לא ירקוד, והוא בא במטרה ליהנות.
ואז עלתה מחשבה בראשו. מחשבה שאולי לאנשים אחרים היא בגדר
נורמה, אבל היא לא הייתה נורמה. לא הפעם.
אחרי הכל, אם הוא כבר פה, אז למה לא לקבל תמורה ל...
...כסף. לא היה לו כסף. המכירה המוקדמת נגמרה מזמן, והוא ידע
את זה, ואולי, רק אולי, אם הוא יספיק להגיע ל"כרטיס", הוא יוכל
לקנות עוד כרטיס. הוא ידע שבאמפי עצמו, הכרטיסים כבר בטח
נגמרו, ואלו שימכרו אותם ינקבו מחירים מופקעים.
"זה מקרה מיוחד" הוא אמר לעצמו. "זה שווה את זה". במשך הרבה
זמן, הוא שמר בצד עודף מקניות שונות. עשרים שקלים פה, חמישה
שקלים שם, עשרה כאן. הוא ספר אותם עכשיו, וגילה שיש לו 130
שקלים בדיוק. זה מספיק בשביל כרטיס במחיר רגיל, אבל מה עם
שתיה? אוכל? סיגריות? לא...הוא ידע שהוא חייב להשיג את הכרטיס
במחיר המוזל, אבל לא היה לו זמן.
הוא הרים את הטלפון והתקשר. בצד השני ענה לו קול: "מה גבר?".
"אורטל-" הוא אמר,
"אני צריך שתעשה לי טובה". תוך שלוש דקות, הגיע בקול תרועה
גדול האביר על הטייפון הצהוב. שי-שי ידע שהבריחה הייתה צריכה
להיות חשאית, כיוון שהוריו לא הרשו לו ללכת לקנות כרטיס (וגם
לא ידעו שכל החיים שלו הוא תמיד העלים מהם טיפה כסף), והם
אפילו לא הרשו לו לצאת מהבית. טוב נו. הוא עלה על הקטנוע ואמר
לאורטל, האביר הצדיק "בוא נעשה את זה מהיר ושקט".
יש לציין את העובדה שאופנועי 50 סמ"ק לא ידועים בדיסקרטיות
שלהם.
תוך שבע דקות וחצי (שאמורות היו להיות לפחות תשע, אם האביר
המסוכן היה מאט לפני מהמורות דרך, ולא משתמש בהן בתור תנופה)
חנו האביר וגיבורנו מול הגלידה הסוטה בשקם (זאת עם הציור של
ארנב עם גלידה במקום זין).
הם מיהרו לעבר משרדי "הכרטיס". הם התקרבו אל המקום, ומרחוק
יכלו לשמוע אדם צועק "ללאאא ! אין יותר כרטיסים לאמפי!". הם
התקרבו וראו שתי צעירות מנסות לשכנע את אותו אדם למכור להם
כרטיסים במחיר של המכירה המוקדמת. "אמרתי לכן כבר, אמרו לנו
להפסיק למכור בשעה שמונה!" האיש המשיך לצעוק. "אהה...סליחה אבל
היינו בפקק תנועה". לשבריר שניה הוחלפו מבטים בין האנשים. "טוב
טוב קח כרטיס תביא כסף". האיש היה מוכר להם בכל מקרה, הוא פשוט
מהאנשים שמוכרים מהסיבה שיש קונים.
אבל בכל זאת.
האביר ושי-שי הלכו לעבר הסוס הצהוב של האביר. "אני לא מאמין
שהספקנו...בזכותך קניתי כרטיס במחיר של המכירה המוקדמת."
הוא לחץ את ידו של אורטל, והם נסעו לדרכם.
היא הייתה הדבר היחיד שהוא יכל לחשוב עליו. לפני שהוא פגש אותה
שם, הוא חשב על למצוא את הדס ודליה, הנסיכות מהצד השני של
ממלכת ראשון, הוא חשב על לבקש ממישהו לבוא לרקוד איתו, כי היה
לו דווקא חשק. אבל כל זה לא עניין אותו עכשיו. הוא ישב ליד
ידידה שלו ששמה מורן, וביקש כל חמש דקות "בואי נעלה למעלה...".
מורן, שלא הבינה מה כל כך מעניין למעלה, דרשה נימוק ממש טוב
בכדי שהיא תעשה את כל הדרך ותפלס את דרכה בין אלפי האנשים.
"אח"כ שי" היא ענתה לו כל הזמן.
הדבר היחיד שהיה לו בראש היה היא. זה הכל. רק שתארח לו חברה
והם ירקדו, כי אין עם מי לרקוד (כי כולם נעלמו). וזה לא היה
כמו השטויות האלו שילדים קטנים עושים, שאומרים שהם יעשו משהו
ואז משתפנים. האמת היא, שביצים לעשות דברים אף פעם לא הייתה
הבעיה שלו.
הזמן חלף, והוא עדיין חשב רק על לעלות למעלה. הוא ניסה להסביר
לעצמו למה הוא לא עולה לבד, אבל הוא מצא כל מני סיבות מטומטמות
שנשמעו לו טוב.
לבסוף, הסכימו מורן וגם אורטל לעלות. הם החלו לעלות לכיוון
השירותים, ושי נגרר מאחוריהם וניסה בו-זמנית לחפש את הבחורה
שנתקע לו בראש כל הערב, וגם לא ליפול ולהרוג אנשים חפים מפשע.
הוא לא הצליח. גם בדרך חזרה. הוא ידע שזה או עכשיו או אף פעם
לו, כי ההופעות החשובות עמדו להתחיל, ואז יהיה בלתי אפשר למצוא
אף אחד.
"למה לי ללכת לאמפי?" הוא שאל בטלפון את שגיא. הוא שאל את
השאלה הזאת כבר כמה פעמים היום בערב, ובשבוע שקדם לו. "כי אין
משהו אחר לעשות" שגיא ענה לו, בדיוק כמו שאר האנשים. "אתה יודע
שאני הולך לסבול שם, נכון?" "כולנו הולכים לסבול שם" ענה שגיא.
"לפחות סוף סוף תרגיש שייך".
"טוב" הוא ענה. "אולי השנה יהיה שונה. וחוצמזה, באמת כולם באים
השנה".
והוא חשב עליה.
"אני רק צריך לבדוק אם יש לי כסף, כי אני די משוכנע שההורים
שלי לא ייתנו לי".
הוא עצר לשניה והמשיך - "אמרתי להם שלא הולך להיות מעניין".
"באמת, שי -" דליה אמרה לו בטלפון אותו ערב, כשהיא סיפרה לו
שגם היא הולכת לאמפי, "אתה תמיד שומר את כל הרחמים העצמיים
לעצמך, וכשיש לך כל כך הרבה, אתה יכול לחלוק טיפה עם אנשים
אחרים!".
זה עיצבן אותו. אבל הוא ידע שזאת האמת.
השעה הייתה קרובה לחמש או לשש בבוקר, הוא לא ספר. במחשבה
לאחור, הוא הרגיש שכל הערב היה בסימן של החמצה. הוא הרגיש
שבמקום ליהנות יותר, הוא רק בזבז זמן במחשבה על מה שהוא הולך
לעשות, ואם הוא יעשה את זה. סך הכל היה בסדר, אבל הוא הניח שאם
הוא היה מוצא אותה, היה יכול להיות הרבה יותר.
או שלא ?
הוא תמיד עושה את זה. כל בן עושה את זה. הוא רואה בדברים יותר
ממה שהם. אבל לא היה פה יותר ממשהו, הוא רק רצה להיות איתה. זה
מה שהוא תמיד רוצה כשהוא מרגיש ככה. ככה הוא חי. הוא חשב על זה
טיפה.
הוא חשב על מי שהוא היה פעם, על הספונטניות וחוסר המחשבה,
שהתחלפו בהתפשרות וויתור. מתי הוא התמכר ללשחק בטוח? לא. אין
טעם להרגיש רע. כל מה שהוא עשה עד עכשיו היו החלטות נכונות.
הוא יצא בסוף מורווח, ואפילו נשאר לו קמצוץ של כבוד.
אבל מה אם?
אולי דווקא הפעם?
לא. הוא ידע שלא
אבל מה זה משנה ?
הוא החליט שהוא יחפש אותה אחרי שההופעות יסתיימו, וזאת תהיה
ההזדמנות האחרונה שלו לנסות לראות אם אולי יש תקווה.
"אתה יודע, שי" אמר לו ידיד שלו בטלפון ביום המחרת, "האגדות
שלך לא משהו, אתה יודע?"
"למה?" הוא שאל. "למה? טוב דבר ראשון, הגיבור הוא לא חתיך, לא
שרמנטי, לא מגניב, לא אמיץ, ולא הרפתקן. שלא לדבר על זה שבסוף
הוא רק מדבר, חושב, מתלונן, ובסוף הוא עוד לא זוכה בבחורה.
הגיבור לא זוכה אצלך אף פעם בבחורה! למעשה, הגיבור אצלך הוא
יותר לוזר עלוב, שבכלל לא מגיע לו התואר 'גיבור'."
"נכון" שי הסכים, "אבל אתה לא חושב שזה עושה את הסיפור להרבה
יותר מציאותי?"
הייתה הפסקה בצד השני של הטלפון.
"איך אתה חושב שגיבור כזה מרגיש, אחרי כל כך הרבה הפסדים." שאל
אותו הידיד, והמשיך: "אתה יודע, אתה חייב לתת לו לנצח טיפה. אי
אפשר לתת לבן-אדם לראות את כל החיים שלו רצים לו מול העיניים
בלי שהוא יתפוס אותם וינצח בקרב אחד או שניים."
"לא כל האנשים נועדו לנצח בקרבות" שי ענה. "וחוץ מזה, אני חושב
שהוא כבר רגיל לזה, ושהוא מרגיש כבר פחות רע ממה שהוא הרגיש
פעם."
"איך הוא יכול להרגיש פחות רע כשהוא כל הזמן ממשיך להידפק?"
"פשוט", הוא הסביר.
"לפחות יש לו מקק מחכה לו כל ערב בבית, שהוא תמיד יכול לחזור
אליו".
"חיפשתי אותך" הוא אמר לה. הוא פגש אותה ליד האוטובוס, והרגיש
שהוא חייב להגיד את זה, רק בשביל לבדוק איך היא תגיב. "כן,
נכון" היא ענתה בציניות. הוא הסתכל עליה במבט רציני ואמר לה
"כן. חיפשתי אותך". "ידעת איפה אני יושבת, למה לא באת לשם"
"לא מצאתי אותך" הוא ענה בפשטות. "טוב, הסתובבתי, חיפשתי
אנשים".
לא היה לו כוח להתעמק. מה שהוא ראה, או מה שהוא חשב שהוא ראה
בהתנהגות שלה, כנראה לא היה שם, ואם כן, כנראה שהיא מסתירה את
זה. או, שזה לא היה שם. מה שנשמע הרבה יותר הגיוני.
הוא עדיין התחרט על זה שהתכנית שלו לא יצאה לפועל.
"מה אם?" הוא מלמל.
חיוך קל עלה על פניו.
הוא ידע שאין שום הבדל בין הפעם הזאת לפעמים האחרות.
אבל כמו בפעמים האחרות,
זה לא אומר שהוא יפסיק לחשוב עליה.
"אתה יודע...", שי עמד לצאת מחדרו ולצאת לאמפי. הוא הסתובב
לקיר ובהה בו.
"אתה מ ק ק מ מ ש ג ד ו ל" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.