אז ככה זה הולך אצלנו, בשכנועים. אתה לא מסכים להשתכנע כדי שלא
תראה טיפש ואף פעם אין לך מספיק שכל להסתיר את המניעים.
  הכל התחיל ממנו. כמו שכל דבר בחייה של אישה מתחיל ונגמר.
  אז אני אישה ממוצעת, לומדת את החיים בכפייה, ולפעמים אפילו
נהנת מזה. כמו לכולם גם לי יש את מי שהשגתי ואת מי שלא. זה
המצב הראשוני, את נמצאת בהתקפה מתמשכת על מה שיש ובוכה בקביעות
על מה שאין. במילים אחרות, חייה עם הרומיאו שבבית: חמוד נחמד
ושיגרתי, ובאותו הזמן חושבת על החתיך העילאי שתמיד אבל תמיד
מוצא דרך להתעלות על עצמו מעבר לכל פנטזיה שאי פעם גרמה ללחייך
להאדים.
 שרון ואני סוגרים שנה ושבע. כל פעם שאני שומעת את עצמי אומרת
את זה אני מנסה להבין מה אני רוצה יותר, אותו או אותנו. ברגע
שאני אבין מה אני רוצה יסתדרו לי החיים. זה דיי פשוט, אם אני
רוצה אותו משמע שהוא עוד אחד מאליטות העבר שחשבתי שאין לי
סיכויי איתם וכשהבנתי שהם בכיס הקטן זרקתי אותם במהירות שמא
יתפסו מקום למישהו חשוב יותר.מצד שני, אם אני רוצה אותנו, פה
כבר מתחילה בעיה. כמה זמן אוכל להחזיק מעמד לבד, מול כל העולם
הגדול, המוכרים הגרוזינים, נהגי המוניות המרוקאים ובעיקר המיטה
הריקה שאליה אכנס כל לילה כהוכחה נחרצת לכך שכל שנשאר לי זה
אני.
 כיוון שלא רציתי להתמודד עם מוכרים גרוזינים נהגים מרוקאים
ואולי גם קצת עם המיטה הריקה, החלטתי שאני ושרון נשארים. וכמו
כל ערב, שבו אני ושרון נשארנו, שרון היה מגיע מהעבודה מנשק
אותי, כאילו הייתי עקרת בית מחומצנת מפרסומת לחומר ניקוי
אמריקאי, ומתיישב לקרוא את העיתון שמא העולם יתקדם וישאיר אותו
מאחור. כשהיה מסיים, היינו נכנסים למיטה שלי, שהייתה עושה
רעשים של שמחה לכבודנו עד שהתעייפה ונרדמה.
 כששרון והמיטה שלי נרדמים, אני קמה בשקט בשקט והולכת למטבח
להכין לי נס- אני גם ככה לא מצליחה להירדם- אז נס לא מפריע
ובכלל כל העניין הפך שיגרתי לאחרונה...  
 המים רתחו, שמתי המון סוכר (אולי זה יעזור) והלכתי למרפסת
קוברת את עצמי בתוך ערסל רעוע. האורות האחרונים ברחוב כובים,
ונשארנו רק אני והלילה. אולי הוא יודע מה אני רוצה מעצמי.
 ואיך שהוא העניין תמיד הסתים פה. אני הייתי נרדמת במרפסת,
ושרון, שהיה מתעורר לתוך המיטה הריקה היה קופץ בבהלה למרפסת
בכדי להחזיר אותי למקומי הטבעי. הפכתי להיות מוצג במוזיאון
הפרטי שלו.
    השכמתי.
במטבח, חיכתה לי ארוחת בוקר ולידה מונח פתק ורוד  "רומי יקרה,
הנדלסון התקשר עצבני מהמשרד, אז הבוקר את ברשות עצמך, בתאבון,
שרון". בהיתי בפתק עד שצלצול מחריש אוזניים הקפיץ אותי ממקומי.
חייבים לשנות צלצול, להחליף טלפון, משהו! חשבתי לעצמי ללא שום
כוונה אמיתית לשנות דבר מה.  

- " את עוד בבית?!" נשמע קולה של אימי מעברו השני של הקו.
איכשהו, האישה הזאת תמיד הצליחה לעצבן אותי יותר מכולם.
-" יכול להיות, זה לא עוד לא סגור...בואי נבדוק, לאיזה מספר
התקשרת?!" (נימה צינית- הנימה האהובה עלי).
-" אל תשכחי עם מי את מדברת, תתחצפי לחבר שלך!, את עדיין איתו
בכלל?"
-" כן!" עניתי בתוקפנות מוגזמת.
-" יופי, צריך להתחיל לשלם למסכן"..אמרה צוחקת, מטשטשת כביכול
את כוונותיה הכנות.        
-"אמא.."
-" פשש, את עוד זוכרת?..לכבוד הוא לי."
- "רק תגידי כבר מה רצית" הרגשתי את האפרכסת רועדת בידי.
-" אני רואה שאת מנסה להיפטר ממני, אחרי כל השנים, נו מילא,
אני גם ככה מעכבת אותך, לכי לעבודה, תעשי משהו מועיל" שוב נשמע
הצחוק המטשטש, רק שהפעם הוא נפסק לפתע, כאילו הבינה פתאום שהיא
רצינית.
-" שיהיה לך יום טוב אמא", אמרתי מנסה לצאת כמה שיותר טוב,
מהשיחה שגרמה ליום הורדרד שלי, להתחיל רשמית ברגל שמאל.
-" יום טוב?..עם ילדה כמוך, הוא יהיה מצוין ממש"

  הצחוק,
הצחוק שלה גרם לי לאבד את שפיותי, לצאת מדעתי, למרוד, לצעוק,
לכעוס, להפוך לבן אדם שאני שונאת, להדמות לה.
 החלטתי החלטה חשובה, אני אשתנה, אני אקרא יותר, אוכל פחות,
אדבר בטלפון, אחפש עבודה חדשה, אני יועיל לחברה, אנשים יכירו
את שמי, ידעו עלי הכל, הפפרצ'י ישבו שעות ליד ביתי, משתוקקים
לשניה בה אצא מהבית והם ישיגו את תמונת השער שלהם. אני אהיה
מקור לסקופים, אני אקנה שמלת מרלין מונרו לבנה.  אני אפסיק
לזיין תשכל.

אז הפסקתי, והחלטתי שאני צריכה טיפול. ניגשתי לספר טלפון
וחפשתי את השם הכי זקן שיכולתי למצוא. אדוארד רבינוביץ- נשמע
זקן להחריד. קבעתי תור והתחלתי מסדרת את עצמי לכבוד האיש שהולך
להחזיר את חיי לשיגרה.
בכל הסרטים שראיתי עד היום, להכנס לפסיכולוג היה כמו להגיע לגן
עדן לנשים- מה יכול להיות טוב יותר ממשהו שיקשיב לצרות שלי
במשך כל כך הרבה זמן, ויותר מכך אף ינסה לפתור אותן. כבר
יכולתי לראות את ספת העור שעלתה לא פחות מחצי מליון שקל, את
האיש הזקן בעל הזקן הארוך והמשקפיים. את הבלוק הצהוב שמונח
בחיקו ועט הנוצה שרושמת נקודות חשובות משיחתנו.
איך שהוא בחיים שלי, הכל מצליח לצאת בדיוק ההפך מהציפיות הכיסא
שעליו הושבתי, עלה אולי 30 שקל בשוק הפשפשים, הפסיכולוג שאמור
היה להיות זקן וממושקף, היה למעשה, בחור צעיר שנראה כאילו סיים
את התואר לפני חצי שעה ואני קורבנו הראשון. גם הבלוק הצהוב,
אלמנטרי ככל שחשבתי שהוא- לא היה כלל, במקומו הוצבו שתי מצלמות
סוני בפינות החדר שדאגו להנציח את חוסר השפיות הזמני שלי, כדי
שהמדען הלא מנוסה יוכל לנתח לחתוך וללעוס אותי מכל הכיוונים
בסיום הפגישה.
"נו, להתפשר זה הכל בחיים- תראי אותי" -  כך אומר לי גולדפינג.
(גולדפינגר הוא קבצן שאין לי מושג מה שמו האמיתי, ואם להיות
לגמרי כנים, אני לא בטוחה שגם הוא יודע, אבל הוא כזה ג'נטלמן,
ובאמת שאין תאור טוב מזה, אז אני קוראת לו גולדפינגר, על שם
אחד מסרטי ג'יימס בונד הכל כך שרמנטי ). ניסיתי להריץ את המשפט
בראשי כמה שיותר פעמים בעודי מחכה לכבודו שיועיל להכנס לחדר.
בהיתי בעדשת המצלמה וחשבתי האם היא נשלטת ע"י חוש תלפתי שמורה
לעשות זום ברגעי משבר ואולי אפילו להוסיף אפקט או שניים. רעש
פתיחת הדלת קטע אותי ממחשבתי כשאני מוכנה וחדורת מוטיבציה
לנסות לתקן את מה שעיוותי בכשרון רב כל כך במהלך השנים.
"צהרים טובים"- אמר לי ילד במבט מבוייש משהו.
"אל תתייחסי למצלמות, זוהי רק שיטת טיפול חדשה שמקלה על
הפסיכולוג בעולם המודרני"
למה זה תמיד נופל עלי, חשבתי. אני רציתי פסיכולוג זקן שיסדר לי
תחיים ובמקום זה אני מקבלת תלמיד בית ספר שמביא איתו את פלאי
הטכנולוגיה עם תעודת הכשר.
"רק אל תעשה עלי סרט"- אמרתי בטון ספק מאיים ספק לא.
הוא צחק קצת, והתחלנו לדבר, האמת שאני התחלתי לדבר,
ודברתי...אווו כמה שאני דברתי אני אתפלא אם השטיפה שעשיתי לו,
לא תגרום לו לבטל את פגישתנו הבאה. לבסוף, הפסיכולוג/בימאי/ילד
כיבה את המצלמות והחל מגמגם משהו לא ברור. מאחר והוא לא הצליח
להוציא הרבה מילים ברורות, קמתי, אמרתי תודה, והתחלתי ללכת
לכיוון הדלת.
"מתי הפגישה הבאה שלנו?- הוא שאל והותיר אותי  המומה. לא העלתי
על דעתי שבוגר האוניברסיטה הטרי ירצה בפגישה נוספת עם מקרה כל
כך אבוד.
"לא יודעת," אמרתי בטון משועשע
" לא הייתי רוצה להרוס לך את הקרירה כבר בתחילת הדרך".
המבט בעיניו הפך זעוף במיוחד .
"אף אחד לא יהרוס כלום!, את- בטח שלא. יום שני הבא, בשעה 15:00
את כאן."- באותו רגע הבנתי שהילד לא בשבילי, אני צריכה אדם
מנוסה עם זקן ועט נוצה. אני צריכה פסיכולוג אמיתי וזקן, אז
אמרתי לו בלי היסוס וישר בפנים . "אוקי" .
תמיד הייתה לי דעה, תמיד היה ברור לי מה חשבתי על כל דבר,
ותמיד ידעתי איך לצאת מצרות. הצרה הזאת עוד לא התחילה ואני
במבט מזמין וחברותי נותנת לה את ה"אוקי" הראשוני. מה חשבתי?