אתמול עברנו לפה. בעצם נכנסנו. נו, התאשפזנו. אני ועומרי.

האמת, שאני כאן רק בשביל התמיכה. אני בכלל לא שייכת לכאן. אבל
עומרי, הוא לא יכול לעבור את זה לבד, יש לו הרבה משברים בזמן
האחרון. זו תקופה קשה. בשבילו. אני כאן רק בשבילו. כי לי, בסך
הכל, אין על מה להתלונן. אני בסדר. אצלי הכל תקין. אבל לעומרי
יש כמה בעיות. שאני, כמו שהסבירו לנו לאט ובזהירות אתמול, ככה
שהוא לא יפגע או יחטוף עוד אחת מהקריזות שלו, יכולה בהחלט
לעזור- אבל ל-א לפתור לבד. ועומרי בטח שלא יכול לפתור אותן
לבד. זה למה הוא פה. במחלקה. במוסד לחולי נפש. אני רק מתלווה
אליו, הוא צריך אותי. הוא אמר לי, הוא כל הזמן אומר, וגם אם לא
- מספיק לי רק להסתכל עליו ואני כבר מבינה.

רק אל תקבלו את את הרושם הלא נכון - אנחנו לא ביחד. זאת אומרת
אנחנו ביחד, אבל לא "ביחד ביחד". אני כמו המלאך השומר שלו,
משהו בסגנון הזה. אנחנו פשוט חברים בנפש. אני לא זוכרת ממתי,
כנראה המון זמן. יום אחד הוא פשוט הופיע. בהתחלה היה לנו קצת
קשה להסתדר ביחד, כל ההתחלות קשות. זה בגלל שאנחנו הפכים,
עומרי ואני. הוא ככה, מאוד עצוב, כל הזמן. העצב שלו מתבטא כל
פעם בדרך אחרת. לפעמים הוא מאוד אדיש ולפעמים הוא בוכה ולא
יכול להפסיק. יש גם פעמים שהוא כל כך עצוב שהוא לא יכול לזוז
מהמיטה, אפילו לא כדי לאכול. ואז הוא גם לא מדבר. אה, ולעיתים
רחוקות הוא גם נהיה ככה ממש עצבני, בלי לשים לב, צורח וטורק
דלתות או בועט בדברים ושובר את כל מה שיש סביבו. זה לא בכוונה,
העצב שלו, הוא פשוט לא יכול לשלוט בזה. אבל אני, אני בכלל לא
כזאת. אני רגועה. והעצב שלי הוא בכלל לא עצב כזה. שלי זה...
עצב רגיל, כמו של כולם. אני יותר מחייכת מאשר עצובה. מאוזנת.
כמו שאר האנשים. עומרי לא אוהב שאני אומרת "כמו כולם, כמו שאר
האנשים" וכל אלה. הוא אומר שאנחנו לא כמו כולם, שזה חרא להיות
רגילים. אז אני מניחה שאני מסכימה. כי עומרי אוהב להיות צודק.
הוא גם אומר שרק אני מבינה אותו. גם בזה הוא צודק. חוץ מזה,
הוא חשב על זה הרבה יותר ממני אז הוא בטח יודע. גם ככה זה לא
ממש חשוב לי. אני רק אומרת לכם את זה בסוד, כי הוא ישן עכשיו
והוא לא יכול לשמוע.

בכל מקרה, אחרי ההתחלה המוזרה שהייתה כבר התרגלנו. פעם, הוא
היה בא רק בלילות, בגלל שהוא לא אוהב את היום. עומרי אומר
שביום יש יותר מדי רעש, אנשים, צפיפות ולחץ, שבלילה הכל שקט.
אז הוא היה מגיע רק בלילות. עם העצב. ואני תמיד רק עומדת בצד,
בשקט, כמעט לא שם, ומחכה שהעצב יעבור לו קצת, וייגמר המלמול או
הכעס והבכי. כשהוא היה יוצא מזה הייתי חוזרת והכל כבר היה
בסדר. רק ככה זה היה עוזר. אחרי זה היינו מדברים, בעיקר בלחש,
כי ככה הכי נעים, כמו סוד. אחר כך הוא היה הולך, וחוזר שוב
בלילה שאחרי. ככה בלי לשים לב, בשלב מסויים הוא פשוט נשאר ומאז
אנחנו כל הזמן ביחד, לא נפרדים לרגע.

ואף אחד לא ידע. עד אתמול. כאן במוסד, כל הרופאים והאחיות
יודעים. עכשיו גם אתם. ולכם בכלל לא הייתי אמורה להגיד כלום,
כי הרופאים - הם חייבים לדעת, אבל כל כך הרבה זמן זה הסוד
שלנו, שלי ושל עומרי, שזה כבר נעשה קשה להחזיק בפנים. במיוחד
עכשיו שאני פה איתו בחדר המבודד. בכלל, אני לא מבינה למה אמרו
שיבודדו אותו אם גם אני פה, ועכשיו גם אתם, אז מה זה משנה?
בכלל, עומרי אומר שכל המקום הזה זו קנוניה אחת גדולה נגדנו,
שכולם רוצים להפריד בינינו כי הם חושבים שככה הוא יחלים ולא
יהיה עצוב יותר והם בכלל לא מבינים שזה לא אפשרי, שאנחנו
חייבים להיות ביחד.

אני כבר עייפה מדי כדי לדעת אם הוא צודק או לא. כבר מאתמול לא
ישנתי, הרי אני פה כדי לדאוג לו, לתמוך. הוא כבר מרגיש יותר
טוב, אני יודעת, כי הוא ישן הרבה. בגלל הזריקה. והוא עומד
לקום. אני כבר יכולה להרגיש את זה. אז אני אנסה להירדם כדי
שהשקט יעזור לו. רק שכל הקולות האלה מבחוץ מפריעים לי לישון.
האחיות כל הזמן מדברות במסדרון והקירות כאן דקים, אז אפשר
לשמוע הכל. הנה, אפילו עכשיו אני יכולה לשמוע אחת אומרת:
"דר. שיינפלד, כדאי שתבוא מהר, ההשפעה של הזריקה נגמרת
והסכיזופרנית מבידוד 3 שוב נכנסה להתקף והתחילה לדבר לעצמה".